אנחנו בים.
יושבים, נהנים, צוחקים, מדברים.
הרגע הזה יכול להשאר לנצח.
הייתי רוצה שהרגע הזה ישאר לנצח.
רק אתה ואני. בלי אף-אחד. בלי ריבים, רק אנחנו הגלים, והירח
מעל.
הזכרון הכי טוב שיש לי ממך.
הדבר שתמיד זכרתי, ותמיד חשבתי עליו, גם בריבים הכי קשים
שלנו.
עכשיו אני יושבת באותו מקום.
יש קצת יותר אנשים ממה שהיה אז.
רק שמה שקרה מאותו יום ועד היום רץ במוח שלי.
הגלים בוכים איתי.
והירח, אדום ונמוך, כמעט שלא נראה, כועס את כעסיי, כואב את
כאבי, רוצה למחות את דמעותיי.
אני נזכרת בכל מה שקרה בשנה האחרונה, הכול רץ לי כמו סרט מוכר,
אבל קשה להבנה.
אני צוחקת כשמצחיק אותי, אני בוכה כשעצוב.
עזמן עובר, ואני חוזרת כל יום לאותו החוף, לאותה נקודה, כל פעם
עם חבר'ה אחרת, תמיד מאושרת, נראת כאילו כלום לא מפריע, אבל
תמיד שקועה במחשבות.
תמיד נזכרת באותו יום, שישבנו על החוף, מאושרים.