"... והיא עצמה עמדה להיכנס לתוך מרכבה רתומה לדרקונים. הן
נשאוה בחלל האוויר שם ריחפה עד שנעלמה מעיני יאסון."
מתוך סיפורם של יאסון ומדיאה בספרה של עדית המילטון
"מיתולוגיה".
הקדמת המחבר
במשך זמן רב חולם האדם להגיע אל הכוכבים. יום יבוא והאדם ימצא
את הדרך לעשות זאת. הגבול שהציב איינשטיין כשתמצת את תיאוריית
היחסות לכדי המשוואה E=MC2 ניתן למעבר על ידי הרעיון שאני מציע
בסיפור זה. מי ייתן ויתגשם. 'מדיאה' הינו פרוייקט מיוחד במינו
בשבילי. ניסיתי לנבא את העתיד תוך שימוש בחוקים פיזיקליים שאת
פשרם אינני מתיימר להבין. כולי תקווה שאכן הצלחתי.
אהוד גת
סיפור זה מוקדש לכלבה לייקה, היצור החי הראשון שנשלח לחלל.
ספינת כוכבים מדיאה
פרק ראשון: מאסה-אנרגיה-מאסה
יש שיגידו שהדבר התחיל בפריצת דרך גאונית בתחום מחקר הידוע
בכינוי מאסה-אנרגיה-מאסה. יש שיגידו שהדבר התחיל עם חבורת
מהנדסים גאונים שעשו את פריצת הדרך הנ"ל למציאות. יש שיגידו
שכפי שמאות רבות של שנים לפני כן נשלחו אסירים בריטיים ליישב
את יבשת אוסטרליה, גם כאן חבורת האסירים שאיישה את "מדיאה"
הייתה כוח החלוץ האמיתי. אבל לדעתה של ארי, הדבר התחיל למעלה
ממאה וחמישים שנים לפני אותו יום, כאשר גאון בפיזיקה בשם
איינשטיין פרסם את הקביעה שמאסה דורשת כמות אינסופית של אנרגיה
כאשר היא מגיעה למהירות האור. טוב נו, אף אחד לא שאל לדעתה של
ארי. ארטמיס פארקר (ארי בפי חברים ומשפחה), גאונית טכנולוגית,
נכנסה לכלא לאחר שברגע של קנאה טורפנית תקפה שני אנשים והשאירה
אותם במצב קשה. אחד מהם כבר לא יראה את אור השמש כיוון שאיבד
את מאור עיניו. האחת שגנבה ממנה את אותו אחד כבר נקברה. ארטמיס
פארקר הודתה באשמת הריגה ותקיפה מזויינת (היא הייתה חמושה
באקדח קליעים תוצרת בית). היא נידונה לבלות את שארית חייה
בכלא, להינמק יום אחרי יום בחוסר מעש. אבל אי אפשר היה לגזול
ממנה את העובדה שהיא הייתה ונשארה גאונית. לכן, היא התאימה
באופן מעולה לציוות על ספינת החלל מדיאה. מצד אחד, היא הייתה
גאונית, ולכן נהדרת לציוות על כל כלי ניסויי שיש. מצד שני היא
הייתה אסירת עולם ולכן מותרה להקרבה. איש לא יצטער על 'הרוצחת'
אם מדיאה תיכשל. איש לא יצטער על אף אחד מאנשי הצוות. כולם היו
בעלי מנת משכל מעל הממוצע. כולם היו אסירי עולם ללא אפשרות
חנינה ולכן ראויים להקרבה. אפילו הקפטן שלא היה אסיר מעולם היה
אדם שאיש לא יצטער עליו. קפטן אלאריק היינס היה בעבר
אסטרונאוט. טרגדיה אישית עמוקה גרמה לו לוותר על קריירה בחלל
לטובת הטיפה המרה. האיש שבעבר היה אסטרונאוט צעיר, מפורסם וגאה
הפך לשבר כלי שתוי, זקן ובודד. גם אם המדיאה תיכשל, סביר מאוד
שהדבר היחידי שיצטערו עליו הוא המשאבים שהושקעו בספינה עצמה.
אבל כך או כך, מדיאה עמדה להפריך או לאשש חלקים מסוימים של
תיאוריות רבות, ביניהן תיאוריית היחסות. והיום היה היום הגדול.
ארי וחבריה התאמנו במשך זמן קצר יחסית על השימוש בספינה. כל
אסטרונאוט פשוט מתאמן שנים לפני טיסת החלל הראשונה שלו. צוות
המדיאה התאמן בסך הכל חצי שנה. אף אחד לא טורח לאמן באמת חבורה
של אנשים חסרי-תועלת בשביל משימה שסיכויי השרידה בה אינם
גבוהים במיוחד. "שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד, הצתה!".
הטיל שאליו חוברה המדיאה פלט סילון של אש ועשן כשעזב את כן
השיגור. ארי התאמצה שלא לזעוק כשכוח המשיכה של כדור הארץ ניסה
להשאיר אותה על פניו. ארי הרגישה כאילו לוח פלדה כבד ביותר
לוחץ על כל הגוף. "לא פלדה," חשבה ארי, "זהב!". מבחינה
פיזיקלית זה היה הגיוני. הזהב הוא מתכת היסוד הכבדה ביותר
שאפשר למצוא על פני כדור הארץ. גם מבחינה פסיכולוגית הרעיון
היה נחמד. תהילת עולם תהיה לאנשי מדיאה אם יצליחו!
מדיאה נראתה כמו בניין רב קומות ששוכב על צידו. הבחינה
האווירודינמית לא תשנה כהוא זה אם פריצת הדרך הייתה אמיתית. אם
פריצת הדרך הייתה אשליה, גם ה-43X לא יהיה מספיק אווירודינמי.
ארי תהתה לא פעם איך הסתדרו לפני שטכנולוגיית ניגוח-סילוןX
הייתה ברת ביצוע אמיתי. וכמו עם טכנולוגיית ניגוח-סילון, גם
טכנולוגיית המא"מ (מאסה-אנרגיה-מאסה) נפרצה על ידי סוכנות החלל
האמריקנית. הרעיון היה פשטני בעיקרו, מסובך בהרכבו. הספינה
אמורה להאיץ את עצמה ו- חצוצרות בבקשה- להפוך את עצמה ואת כל
אשר בה לאנרגיה. הדבר היה אפשרי גם חמש-עשרה שנים מוקדם יותר.
הדבר שלא היה אפשרי לפני חמש-עשרה שנים היה להפוך את האנרגיה
בחזרה לאותו סוג של מאסה. כלומר: להפוך את ארי לאנרגיה ולהחזיר
אותה להיות ארי. ארי פארקר לא מתה על הרעיון שהיא משמשת כשפן
ניסויים. אבל בכל זאת, היא תהיה בתוך הקבוצה הראשונה שתגיע
למערכת סנטאורי. המדיאה אמורה לעבור ארבע שנות אור בחצי דקה.
הרעיון הכללי של תיאוריית היחסות טוען שלאור יש מהירות סופית.
אבל האם זו היא מהירותו הסופית של כל דבר שהוא ביקום? איש לא
ידע. אבל לפי הטענה, ברגע שתגיע המדיאה למהירות האור, היא
תכפיל את מהירות פי שתיים כל
Xהבחירה האישית שלי לתרגום RamJet - א.ג.
שניה. הדבר היה מסוכן. היה חשש שלמרות התיאוריה, האנרגיה של
אנשי המדיאה תאבד את מודעותה. למקרה כזה בדיוק תוכננה מערכת
המחשב להפסיק את ההאצה ולהאט עד חזרה למצב מאסה לאחר זמן נתון.
ספינת הכוכבים מדיאה הייתה כליל הכיעור. היא גם הייתה כליל
השלמות של טכנולוגיית מא"מ. עניין של נקודת מבט. ארטמיס פארקר
בהחלט לא התעניינה ביופי החיצוני. היא הייתה טכנו-גאונית אחרי
הכל. ארי מעולם לא מצאה צורך ביופי חיצוני. אולי הסיבה הייתה
שארי לא הייתה יפה. היא לא הייתה מכוערת אבל גם לא הייתה זוכה
בתחרות מיס יוטה. ארי ראתה דברים בצורה אחרת מרוב האנשים. זו,
אגב, הייתה אחת הסיבות העיקריות שבמקום להאשים אותה ברצח
ולהמית אותה או לפחות להכניס אותה לאיזו מערכת כליאה בסגנון
העיראקי, היא נכנסה לכלא שהיה- באופן יחסי- בית הבראה. כל
הסיפורים על סוהרים שמתעללים באסירים בצורות שונות ומשונות היו
נכונים. אבל הסוהרים האלה בדרך כלל נשלחו למקומות כמו סן
קוונטין, לעולם לא למרכז הענישה המחוזי 'ריס' בקונטיקט. למען
האמת, הסוהרים בריס היו קרובים יותר למדריכי צופים מאשר
לסוהרים. ארי זכרה לטובה את במיוחד את קולין הזקן שלא היה זקן
בכלל. הוא היה האיש שהשיג לה את ההזדמנות של מדיאה. הייתה לו
גם תיאוריה מוזרה אבל מעשית להפליא על הדיאבולוציה של- "גשר
לצוות, כולם לעמדות!" הקול העיר אותה מהרהוריה. היא מיהרה
להגיב ורצה אל חדר מכונות. קולין הזקן היה זה שהכניס אותה
לפרוייקט. היא עצמה הייתה זו שדאגה שימנו אותה למכונאית ראשית.
בעבודה קשה היא הוכיחה שלא היו אנשים אחרים שימלאו את התפקיד
יותר טוב. הצוות "שלה" מנה שישה אנשים. שלושה מתוכם הורשעו
בשוד מזויין, אחד הורשע בהונאה ומירמה, אחד בגרימת מוות
ברשלנות והאחרונה הורשעה בריגול לטובת ישראל. מתוך כולם, ארי
חששה מהמרגלת יותר מכולם. הישראלים תמיד היו ביחסים טובים עם
ארצות הברית מחד ומאידך היו ידועים באיכות הקטלנית של לובשי
המדים מתוכם. עניין של נקודת מבט. המרגלת הייתה בעלת מבט שהביע
בוז מתייהר. ההבעה שלה כללה בדרך כלל רמז לזה שהיא יכולה להרוג
אדם בשלוש עשרה דרכים שונות רק על ידי אפה. ארי לא ידעה את שמה
אבל האישה דרשה שיכנו אותה בשם טיפשי למדי. השם גחלילית באמת
נשמע טיפשי למדי, אם כי איש לא ציין זאת בקרבתה של הישראלית.
שלושת השודדים עברו כנראה יותר מדי סבל מכדי להוות מקור לצרות.
סול, ג'ים ומייקל עשו מה שאמרו להם ולא יותר מזה. וויליאם
דה-מוס, שהתעשר בזמן שמעל בתפקידו כמנהל סניף דואר היה אדם
שארי הגדירה כנפוח מחשיבות עצמית. בדרך כלל היה צורך להכריח
אותו לבצע מטלות מסוימות. ברנרד שאו, שפוט לנצח על דריסת הולך
רגל למוות ופגיעה באחר בזמן שניסה לברוח, היה היחידי שתרם
מרצונו לעבודה. מדיאה התיישרה לכיוון מערכת השמש של אלפא
סנטאורי, והתכוננה לקפיצה. ארי בדקה במהירות את מדי המכונות.
מד מיוחד אחד, מיכל הוואקום שישמש לקיבול של אנטי-חומר היה
אדום. כך זה היה צריך להיות. מפגש חומר-אנטי-חומר הוא דבר טעון
אנרגיה בצורה מסוכנת. הקבל לא יתמלא אפילו חלקיק שנייה לפני
הזמן. חוץ מהמד הזה, כל המדים היו על הקו הירוק העליון. "טוב
מאוד", גחלילית ציינה בקול שקט למדי, "נראה שאנחנו מוכנים".
ארי הנהנה והודיעה על כך לגשר. "יפה," קולו של הקברניט היה
נכנס תחת ההגדרה 'חלול', "עשר שניות לקפיצה". ספירה לאחור בקול
מחשב מסונתז מנתה את השניות.
ארי לחצה את ידה אל פיה
"ארבע..."
ברנרד שאו נהם במתח
"שלוש..."
גחלילית עצמה עיניים ומלמלה תפילה
"שתיים..."
שלושת השודדים זעו באי שקט
"אחת..."
וויליאם דה-מוס יבב
פרק שני: אנרגיות של זיכרון
ספינת אור מדיאה יצאה אל דרכה. הדבר קרה בצורה חלקה למדי. אף
כי איש לא ידע בוודאות, מדיאה כבר סתרה את אחד החוקים של
תיאוריית היחסות. המעבר למהירות גבוהה מזו של האור לא גרם לשום
שינוי ברצף הזמן-חלל. כשמדיאה תיעצר אנשיה יהיו בני אותו גיל
בו יצאו אם כי בתוספת של חצי דקה. רצף הזמן חלל נשאר כשהיה. לא
עברו עידנים מרגע שמדיאה יצאה לדרך, ולא עברו עידנים מרגע
שכדור הארץ נשאר מאחור. הכל היה כרגיל.
האנרגיה שהייתה מדיאה הכפילה את מהירותה בכל שנייה. מספר אנשים
בוודאי שמח לגלות זאת. לא ארטמיס פארקר. ארי נסחפה בזיכרונות.
"הקידמה מוליכה את האדם אחורה," ציין קולין הזקן בנינוחות. ארי
נדה בראשה בפליאה. "לפני שלוש מאות שנה, כשרפואה הייתה בעיקר
עניין של מזל ותו-לא, אנשים מתו בהמוניהם, נכון?" הוא חייך אל
ההנהון שלה, "אבל לפני שלוש מאות שנה האדם הלך קדימה כיוון
שחוק הג'ונגל הוכיח את עצמו בצורה מאוד דרוויניסטית. החלשים
שהתקשו לתפקד סבלו בדרך כלל מתוחלת חיים קצרה ומחוסר אפשרות
להביא ילדים לעולם. אחוז האנשים הנושאים בגופם גנים של
פיגור-שכלי לדוגמא, הלך וקטן. אבל הקידמה שינתה את זה. כן, אני
רציני. אנשים החלו לדאוג לחלשים. מה רע? אני אסביר לך הכל.
נמשיך אם הדוגמא של פיגור-שכלי. כשרמת החיים של מפגרים החלה
לעלות, תוחלת החיים שלהם עלתה באותו קנה-מידה. התוצאה החמורה
הייתה שמפגרים רבים זכו להביא צאצאים. אחוז האנשים שהגנים של
פיגור-שכלי נמצאים ב-DNA שלהם גדל בהרבה וממשיך להתרחב. גן
שכזה, מעצם היותו גן 'גרוע' הוא סובל מחולשה לעומת גנים אחרים.
כך שאם רק אחד ההורים נושא את הגן, הילד סביר לצאת בריא ושלם.
אם שני ההורים נושאים אותו," קולין הקיש באצבע צרידה, "יש לך
בעיה קשה. די-אבולוציה. אבולוציה הפוכה. הליכה לאחור. הבנת?
אני לא נגד סיעוד ובריאות. אני פשוט מציין עובדה".
ארי לא הבינה מה גרם לה לחשוב על זה. לא שזה באמת שינה משהו.
ארי ממילא לא יכלה לעשות שום דבר אחר באותו רגע. זיכרון אחר
סחף אותה.
"דם קורא לדם, שנאה קוראת לשנאה, כאב קורא לכאב. אלה אנחנו"
המרצה לפילוסופיה נעץ מבט מתנשא בכיתה. ארטמיס פארקר, צעירה בת
שמונה עשרה, הנהנה. "מיס פארקר נראית כאילו יש לה משהו להגיד"
המרצה החווה בידו. "אנחנו מה שאנחנו," ארי ציינה בעודה קמה,
"אנחנו חיות טרף. לכן אנחנו עושים דברים כאלה. אנחנו חיה
שנועדה לאכול בשר ולכן יש לנו תאוות דם כזאת". המרצה הנהן.
"מלקקת למורה?" דריל קרץ אליה כשהתיישבה. "דריל," היא לחשה
בתגובה, "בלי שטויות". הוא רק חייך בלצון. "נתראה אחרי
הלימודים?" ארי שלחה חיוך שחשבה שהוא חיוך מפתה. "אומממ. אני
לא יכול" דריל נאנח, "אימא רוצה לנסוע לבקר את הדודה בברזיל.
זה יתפוס לי את כל אחר הצהריים". ארי הנהנה באכזבה.
אם ארי לא הייתה עשויה מאנרגיה באותו הרגע, היא הייתה מזיעה
כמו חזיר מעוצמתו של הזיכרון.
"אני יוצאת לשתות קפה בבלייזי'ס" אמרה לאימה. "אל תחזרי
מאוחר," אימה החלה את ההרצאה הרגילה. "אימא, אני כבר בת שמונה
עשרה, את יודעת" ארי נדה אל אימה ואז זינקה אל הדלת לפני שאימה
תספיק לדבר. בית-קניות בלייזי'ס היה עמוס כרגיל. קונטיקט עדיין
סבלה ממיעוט של מקומות בהם אפשר לשתות כוס של אספרסו בזמן
שאנדרואידים מביאים לבחירתך דברים. בכל אופן, ארי תכננה לחפש
בגדים תחתונים מהסוג הסקסי. התכנון לא התבצע. ארי נכנסה אל
בלייזי'ס וזיהתה מיד את הפרצוף. דריל היה אמור להיות אצל הדודה
בברזיל ולחזור רק מאוחר. הוא בטח לא הספיק לנסוע ולחזור ואז
לאסוף את ה- בחורה אדומת שיער צחקקה בזמן שנשענה על זרועו של
דריל. ארי פנתה אחורה ורצה בכל כוחה, עיוורת מדמעות.
אם באותו זמן היה לארי פה ממשי, היא הייתה צורחת. היא לא רצתה
להיזכר. אבל היא לא הצליחה להפנות את מחשבותיה לכיוון אחר.
הכאב והעלבון התחלפו בזעם יוקד ומלובן. ארי לא הייתה טובה
במיוחד בתכנון דברים. למען האמת, ארי גם לא הייתה טובה בשליטה
ברגשותיה. האיזון שבטבע החליש את השליטה בפן הרגשי בתמורה
לכישורי חשיבה יוצאים מן הכלל. ארי תפסה את הדבר הראשון שחשבה
עליו כנשק ויצאה מהבית. ארי קראה הרבה חומר על כלי נשק. לא
מתוך עניין בהרג אלא מתוך ידיעה שזה תחום שבו יש דרישה רבה
לעובדים. לפי הוראותיו של ספר-סרט באיכות ירודה למדי, היא בנתה
אקדח קליעים בקוטר של תשעה מילימטרים. זה היה הנשק הראשון
שמצאה וזה היה הנשק שלקחה.
ארי ניסתה להילחם בזיכרונות. נידמה שעברו שעות בזמן שניסתה
לשווא להילחם בזיכרון.
ארי נכנסה לבלייזי'ס. לשמחתה, דריל והנערה אדומת השיער עדיין
ישבו באותו מקום. ארי שלחה את ידה אל אקדח הקליעים שהיה חבוי
מתחת לחולצתה. האנדרואידים שהיו אחראים לביטחון הלקוחות ידעו
לזהות כלי נשק. או לפחות, הם זיהו כלי נשק מתקדמים. איש לא חשב
אף פעם על העובדה שאקדחי קליעים תוצרת בית אינם נמצאים בתוך
ההגדרה של האנדרואידים לנשק חם. האנדרואיד הקרוב זיהה את האקדח
כנשק רק מאחר והתנהגותה של ארי העידה על כוונות רעות. הבעיה
הייתה שכיוון שהאנדרואיד לא הכיר את הנשק, הוא סיווג אותו כנשק
קר לטווח קרוב. הטעות הזאת עלתה בחייה של הנערה אדומת השיער.
האנדרואיד לא טרח לירות קליע הלם שישתק את ארי ויגרום שיתוק קל
לאנשים מסביבה. הוא קרב אל ארי תוך הפעלת מוט הלם לטווח קצר.
זה נתן לארי את הזמן כדי לירות שלוש יריות. הירייה הראשונה
פילחה את ראשו של דריל, השניה את כתפה של הנערה אדומת השיער.
השלישית הפכה את ראשה של הנערה לעיסה אדומה. דריל ניצל בנס
כאשר הכדור החטיא במעט את גזע המוח. בסך הכל, בשביל אדם שנורה
בראשו, הוא בוודאי היה אסיר תודה על שיצא מזה עם בעיות תפקוד
בצידו השמאלי ועיוורון. הנערה אדומת השיער מתה במקום.
האנדרואיד הימם את ארי לפני שהספיקה לשחרר קליע רביעי.
זמזום כלשהו טרד את ארי פארקר מזיכרונותיה. האנרגיה החלה להאט.
כעת הגיע הזמן לברר האם ארטמיס פארקר האנרגיה תחזור להיות אותה
ארטמיס פארקר המאסה שהייתה בעבר. "עברה רק חצי דקה?" תהתה ארי.
נדמה כאילו עברו שעות. למען האמת, שעוני כדור הארץ יוכלו לספר
לארטמיס שעברו עשרים ושתיים שניות. מדיאה הייתה זקוקה לשמונה
שניות כדי לרדת מתחת למהירות האור. ההשפעות שהיו עשויות לקרות
לו מדיאה חזרה להיות מאסה כשהיא עדיין מעל מהירות האור היו לא
ברורות. מגוון האפשרויות התחיל ביצירת קרע ברצף הזמן חלל, עבר
דרך האפשרות שלא יקרה כלום והסתיים באפקט המזערי יחסית של
השמדת המדיאה עצמה. בכל זאת, איש לא רצה להסתכן.
ארי נדרכה
"שבע..."
ברנרד שאו נאנח ללא קול
"שש..."
גחלילית הכינה את עצמה לזעזוע
"חמש..."
הרופא היחידי על הספינה (שנעצר על רצח שלא ביצע) קיווה שלא
ילכלך את רצפת המרפאה בארוחת הבוקר שלו
"ארבע..."
שלושת השודדים קיוו שתישאר להם קיבה לרוקן ממנה את ארוחת
הבוקר
"שלוש..."
על הגשר, קפטן אלאריק היינס קיווה שהאוכל יהיה חלק נפרד בתוך
הקיבה שלו ולא חלק בלתי נפרד ממנו
"שתיים..."
הרוצח הסידרתי שכונה בונגו ונבחר להיות הנווט מלמל תפילה לאל
שמעולם לא האמין בו
"אחת..."
וויליאם דה-מוס יבב
פרק שלישי: אנרגיה=מאסה עם החלטות חשובות
ספינת הכוכבים מדיאה ירדה אל מתחת למהירות האור. ארטמיס פארקר
הסתכלה אל תוך חדר המכונות. החדר נראה אותו דבר בדיוק. אחד
השודדים, סול, רוקן את קיבתו אל הרצפה. הוא ושני חבריו נראו
ללא שינוי. גחלילית שחורת העיניים לא השתנתה גם היא. כנ"ל
האדונים שאו ודה-מוס. ארי חשה אל מצג המחשב ודרשה שיתן לה
תמונת מראה. היא בחנה את הפנים שראתה במראה פעמים כה רבות. היא
נדה בראשה וחייכה. הכל בסדר. כמעט הכל. עיניה היו נפוחות
מדמעות שביקשו לצאת. אבל לזה לא היה קשר לעניין מא"מ. "חדר
מכונות לגשר," קראה אל מכשיר הקשר. "שומעים" של הקברניט היה
חלול כתמיד. "הכל נראה בסדר. כל המדים ירוקים, כל הצוות בסדר".
"תודה, ארטמיס" זה היה כל מה שהקפטן אמר. ארי פנתה אל אחד
החלונות. המראה היה מזעזע. ארי לא ציפתה למצוא העתק של מערכת
השמש שלנו מולה. היא לא ידעה למה לצפות. היא בהחלט לא ציפתה
למראה שנפרש מול עיניה. השמש של מערכת אלפא סנטאורי הייתה כדור
ענקי, אדום-בוהק. כוכב הלכת הקרוב ביותר היה במרחק של תשע עשרה
דקות אור. הוא נראה כמו כדור בצבע שמזכיר במקצת מרק-דלעת בן
תשעה ימים. הגודל הדהים את ארי. הכוכב היה גדול מכפי שכדור
הארץ נראה מעל פני הירח. ארי ערכה חישוב מהיר וגס למדי וגילתה
שהכוכב גדול בערך פי עשרים וארבע מכדור הארץ. "אתה לא יכול שלא
להאמין באלוהים אחרי שאתה רואה כזה נס," גחלילית ציטטה
אסטרונאוט כלשהו. ארי נטתה להסכים. ולא רק בגלל שלהתווכח עם
גחלילית לא היה דבר בריא. "מתי יוצאים חזרה?" שאל ברנרד שאו.
זו הייתה יריית פתיחה לוויכוח די גדול. גחלילית חייכה את החיוך
הציני שלה כשציינה ש-"הרוב לא רוצים לחזור אל תאי הכלא שלהם.
למה לנו? נוכל לחפש כוכב אחר לחיות עליו". ארי הסכימה עם
הנקודה של תאי הכלא, אבל היא נדה בראשה. "מה זה ייתן לנו?
השתגעתם? הם לא טיפשים. הם ציידו את הספינה עם מלאי של שימורי
טונה סינתטית ומים שיספיקו לארבעה ימים בסך הכל. אתם יודעים מה
הסיכוי הסטטיסטי למצוא כוכב בר חיים לפני שיאזלו החמצן והמזון?
די קטן!". "בסטטיסטיקה יש חריגות," ענה וויליאם דה-מוס בקול
נפוח מחשיבות עצמית, "מבחינה סטטיסטית, בלתי אפשרי שכדור הארץ
הוא הכוכב היחידי שמקיים חיים". "אתה צודק," הודתה ארי, "אלא
אם כדור הארץ הוא החריגה הסטטיסטית!". וויליאם דה-מוס ענה
בנחירת בוז. ארי החליטה שהקברניט חייב להיות מיודע לעניין. לא
היה צורך לבוא אליו. דלת חדר מכונות נפתחה בלחישה קלה וקפטן
אלאריק היינס נכנס. השאלה הופנתה אליו והוא חייך חיוך שלא נגע
בעיניו. "לחזור או לא?" הוא ענה, "זו שאלה מעניינת. מצד אחד,
כדור הארץ צריך לדעת שהניסוי הצליח. מצד שני, אתם לא רוצים
לחזור לחיים שאינם חיים. אני יכול להציע דרך אמצע. בואו". שבעת
אנשי חדר-מכונות הלכו אחרי הקברניט. הוא קרא לצוות להתאסף על
הגשר ואז הוביל אותם. אם מבחוץ המדיאה הזכירה את בניין
האמפייר-סטייט בניו יורק, הגשר הזכיר את אולם הבורסה
בוול-סטריט, כפי שארי ראתה באיזשהו ספר-סרט-חושי על המאה
העשרים. קפטן היינס פנה אל הנאספים מעל בימה קטנה שנוצרה בשביל
כיסא הקברניט. "כולכם עומדים בפני בחירה קשה. אין לכם- סליחה,
אין לנו סיבה אמיתית לחזור לכדור הארץ מלבד העובדה שהם צריכים
לדעת שהניסוי הצליח. החלטתי להציע לכם את הרעיון הבא: נפנה
חזרה לכדור הארץ, ניתן את הדיווח דרך מערכת הקשר ונפנה משם
לפני שהם יוכלו לשלוח מישהו לעצור אותנו. מה דעתכם? אני רוצה
לעשות את זה באופן דמוקרטי". ארי עמדה לקום ולהתנגד אבל משהו
עצר אותה. בשביל מה לה לחזור? השאלה נקלטה סופסוף במוחה. ריס
אולי היה כלא נעים יחסית, אך ריס היה כלא בכל זאת. ומה יהיה אם
הם יצליחו להתיישב על כוכב מקיים חיים? האפשרות קרצה אליה.
"נעבור להצבעה?" שאל קפטן היינס. ראשים הנהנו. "מי בעד?". כל
הידיים הורמו. "ההצעה שלך התקבלה, קפטן," גחלילית הייתה
הראשונה לדבר. "אם כן," קפטן היינס חייך חיוך שלא היה חם אבל
גם לא חלול כהרגלו, "צוות לעמדות. היכונו לקפיצה".
המדיאה חגה על צירה. הספירה לאחור החלה בנוסח מקוצר.
ארי נשמה נשימה עמוקה
"ארבע..."
ברנרד שאו מלמל תפילה
"שלוש..."
שלושת השודדים סיננו קללה
"שתיים..."
גחלילית השעינה את ראשה לאחור בנחת
"אחת..."
וויליאם דה-מוס יבב
פרק רביעי: כישלון האל-כשל
מדיאה קפצה. הזיכרונות תקפו את ארי שנית. אף כי היא לא ידעה
זאת, הזיכרונות תקפו כל אחד מאנשי הצוות. פעולת לוואי של מהפך
מאסה-לאנרגיה. קפטן היינס עונה במיוחד בזיכרון קשה.
"לספינה יש הכל," ציין המהנדס, "המנוע והמחשבים הם מערכות
אל-כשל מושלמות". האישה נדה בראשה. אלאריק היה מהיר יותר כשאמר
את הדבר הכל-כך נכון. "מערכות אל-כשל הם לא דבר שלעולם לא
מתקלקל. פשוט לוקח להם יותר זמן". המהנדס עיווה את פניו אל
הצעיר החוצפן. "גם על הטיטאניק אמרו שהיא לא תטבע לעולם,"
האישה חייכה חיוך שובב למדי, "ועל גבעה שמונה-עשרה אמרו שהיא
תעמוד גם ברעידת אדמה של שמונה בסולם ריכטר. ראינו מה עשתה
רעידה של שש נקודה שתיים". המהנדס התאפק שלא לגנוח בכעס. הוא
כמעט קיווה שפגסוס תהפוך להיות הריינג'ר מספר שתיים. הבדיחה
הנפוצה עדיין טענה שהמילים האחרונות של נווטת הספינה היו "מה
עושה הכפתור האדום הזה?". אף אחד לא אוהב לשמוע דברים רעים על
יציר כפיו. במיוחד כשמדובר ביצירת אמנות טכנולוגית כמו
'פגסוס'. הספינה פשוט טובה מכדי לתת לשני המחוצפים האלה לטוס
איתה אל כוכב נוגה.
אם אנרגיה הייתה מסוגלת לאבד את הכרתה, אלאריק היינס היה
מתעלף.
"שלוש דקות להצתת מנועים. מסלול מקובע" היינס חייך אל
מרי-ג'יין.
הם היו מהצוותים האיכותיים ביותר שסוכנות החלל החזיקה אי פעם.
אולי בגלל שהם ידעו לשתף פעולה טוב מאוד. אולי בגלל שהיכולות
האישיות שלהם השלימו כל דבר אפשרי. אולי בגלל שהם היו גדלו
מגיל אפס ביחד, ובילו את תשעת החודשים שלהם באותו רחם אם כי
בזמנים שונים. כך או כך אלאריק ומרי-ג'יין היינס היו צוות
מעולה.
קפטן היינס הצטער על שאינו יכול להסיט את האנרגיה שלו מתוך שאר
האנרגיות שהצטברו מתוך מאסת המדיאה. הוא רצה למות.
"יש לי אור אדום!" מרי-ג'יין ציינה בחשש, אם כי בקור רוח. פה
היה אמור לבוא המשפט המיתולוגי "יוסטון יש לנו בעיה". אבל
האחים היינס היו קצת יותר מקוריים. "בקרת אדמה, יש לנו אור
אדום" אלאריק תבע משפט שיוציא את "יוסטון" לגמלאות. "אין
הצתה!" ציינה מרי-ג'יין. "בקרה, אין הצתה. אנחנו מבטלים את
המשימה. חוזר, מבטלים את המשימה. פונים חזרה". בקרת אדמה אישרה
את הביטול והכינה את הצוותים לנחיתה של פגסוס. "אל-כשל, מה?"
מרי-ג'יין נבחה בקול עצבני. הפגסוס פנתה חזרה לכיוון כדור
הארץ. "זווית כניסה נבחרה. אנחנו נכנסים בעוד שלוש, שתיים,
אחד. כניסה!".
הפגסוס חדרה לאטמוספרה בקלות ופנתה מזרחה לכיוון אתר הנחיתה
בדנוור קולורדו. הכל נראה בסדר. אנשי חדר הבקרה בדנוור זיהו את
הסכנה מאוחר מדי. הם ניסו להזהיר את צוות הפגסוס אבל זה היה
מאוחר מדי. פגסוס 'שפשפה' מטוס פרטי כלשהו. המטוס על ארבעת
נוסעיו התרסק ללא ניצולים. בפגסוס נפער חתך גדול. כשמהירות
הירידה הולכת וגוברת, גרמה ירידת הלחץ הפתאומית לוואקום.
אלאריק הצליח לתפוס בכיסא שהיה מרותק היטב לרצפה. מרי-ג'יין לא
הצליחה. איש לא חשב שהם יזדקקו למצנחים. מרי-ג'יין נפלה
שש-מאות מטרים לפני שפגעה במימיו השקטים של אגם קטן. במהירות
הנפילה הנוכחית שלה, הפגיעה במים הייתה שווה לפגיעה בקיר בטון.
מרי-ג'יין היינס מתה במקום. אלאריק הצליח להנחית את הפגסוס,
ובכלל יצא מכל העניין בשלום מבחינה פיזית. מהבחינה הנפשית מוטב
היה לו מת גם הוא. לאבד אחות אהובה אינו דבר קל. לאבד אחות
אהובה כאשר הנפש מוצאת לה תירוצים לקחת את האשמה הוא מסוג
הדברים שמפרקים אנשים. גם אלאריק היינס התפרק. אלכוהוליזם,
שלושה ניסיונות התאבדות, אשפוזים כפויים במוסדות מסוג מסוים
מאוד היו דברים שאלאריק היינס לא רצה לחזור אליהם. היו לו את
כל הסיבות ביקום לא לחזור אל הכלא שלו, כלא הדיכאון.
זמזום טורדני העיר את ארטמיס פארקר מהתקף של זיכרונות ילדות
נעימים. הספינה צריכה להתחיל לקבל את המאסה שלה בחזרה בתוך
שמונה שניות.
ארי התכוננה לחזור למצב מאסה
"שש..."
קפטן אלאריק היינס הכין בראשו את נאום הפרידה שיעביר לאנשי
כדור הארץ לפני שמדיאה תעזוב לנצח
"חמש..."
ג'ים השודד קיווה שהזמזום הטורדני יעלם
"ארבע..."
ברנרד שאו הבחין שמשהו בזמזום נשמע שונה
"שלוש..."
גחלילית ציינה בפני עצמה שהזמזום נשמע חד יותר בפעם השניה
"שתיים..."
משהו נשבר בצליל קלאנג רעשני
וויליאם דה-מוס יבב
פרק חמישי: פרדוקס הביצה והתרנגולת
השניה האחרונה התארכה מעבר לכל הגיון. ארי לא הבינה מה קורה.
אם תחזור אי פעם לכדור הארץ, אולי יספרו לה שכאשר מכת האנרגיה
התקרבה אל כוכב הלכת השלישי, ההאטה שלה לא הסתיימה. נהפוך הוא.
המדיאה הגיע כדי שניה אחת לירידה ממהירות האור כשהאנרגיה החלה
להאיץ ללא סיבה נראית לעין. מחשב המדיאה היה מערכת אל-כשל
מושלמת. זה רק אומר שהוא הצליח לעמוד במהפך אנרגיה-למאסה
הראשון. הוא לא עמד בשני.
המדיאה האיצה במהירות. כזכור, המדיאה הכפילה את מהירותה בכל
שנייה. לאחר שניה אחת של מהירות האור, המדיאה הייתה במהירות
כפולה. לאחר שתי שניות היא הגיעה לפי ארבע מהמהירות שנחשבה
במשך שנים רבות וארוכות למהירותו הסופית של כל דבר. לאחר שלוש
שניות המדיאה הגיעה לפי שמונה ממהירות האור. התאוצה הייתה
אינסופית.
ארי הבינה מה קורה כששטף זכרונות הכה בה כגל. בזמן שהזיכרון על
החוויה המינית היחידה שהייתה לה בחייה שטף את חושיה, נקודה
קטנה של מוחה הצליחה להבין מה קורה. המדיאה לא הפכה למאסה. ארי
הניחה, ובצדק, שמחשב העל שניהל את המהפכים נכשל בהיפוך וקרס.
המצב אם כן, היה גרוע למדי. בשביל להפוך למאסה, הספינה זקוקה
למחשב. בשביל לתקן את המחשב, המחשב צריך להיות מאסה, וכן גם
האנשים שמתקנים אותו. פרדוקס הביצה והתרנגולת הכה באנשי המדיאה
במלוא כובד משקלו. האנרגיה שהייתה ארטמיס פארקר רצתה להזיע.
האם המדיאה תמשיך לרוץ כך לנצח? ארי קיוותה שלא. ארי חשבה על
חלק כלשהו בתיאוריית המפץ הגדול שנתן לה תקווה. זיכרון אחד
הוחלף במשנהו.
"זמן הוא מימד כמו שאר המימדים אך שונה מהם בתכלית" המורה
לפיזיקה הייתה בעלת קול מאנפף מרגיז במיוחד. "תיאוריית המפץ
הגדול גורסת שכמו כל המימדים, הזמן החל בזמן המפץ. תיאוריית
היקום המתרחב תומכת בכך, ואף מוסיפה ואומרת שאם היקום מתרחב,
הרי שישנם מקומות שבהם עדיין אין מימדים. אין אורך, אין רוחב,
אין עומק ואין זמן. לימבו שכזה עשוי לשנות את הפיזיקה מן הקצה
אל הקצה. מובן מאליו-". צלצול להפסקה שכנע את המורה לפיזיקה לא
להגיד את המובן מאליו. "יהיה לכם מבחן על זה!" היא איימה בזמן
שהתלמידים עשו את הדבר החכם שעשו אבותיהם ואבות-אבותיהם
לפניהם. הם רצו החוצה.
ארי לא ידעה מה יקרה אם תיאוריית היקום המתרחב אכן נכונה. עד
כה, המדיאה הפריכה חלקים נרחבים בתיאוריות אחרות. ארי קיוותה
שהיקום אכן מתרחב. היא קיוותה שהלימבו ייתן להם את האפשרות
לתקן את המדיאה.
פרק שישי: כלום-בו בלימבו
המדיאה האיצה למהירות בלתי נתפסת על ידי רוב המוחות האנושיים.
המהירות הגיעה כדי שישה וחצי מיליארדי שנות אור לשניה לפני
שהמדיאה נעצרה. נעצרה אינה הגדרה טובה למה שקרה. המדיאה יצאה
אל מחוץ לתחומי היקום, הגיעה אל הלימבו.
וויליאם דה-מוס יבב
ארי שפשפה את זרועותיה בהפתעה. היא הייתה מופתעת לגלות שהיא
יכולה לשפשף את זרועותיה. הלימבו אכן עיוות כמה וכמה חוקים
פיזיקליים. ארי עדיין הייתה בצורת אנרגיה אך הייתה מאסיבית
בצורה משונה. ארי הייתה אנרגיה בעלת מאסה. ארי קמה מהכיסא עליו
ישבה. הכל היה אנרגיה אך כל דבר קיבל את המאסה שלו בחזרה.
הלימבו לא יישאר לימבו לתמיד. היקום ממשיך להתרחב. כאשר היקום
יגיע אליהם, הזמן יחזור גם הוא. ארי לא הייתה בטוחה שהיא רוצה
לגלות מה זה יעשה לה. אנרגיה או מאסה, ארי רצתה להישאר ארי.
הזמן דחק.
ארי נעה בתוך סבך האנרגיה המאסיבי שהיווה את המדיאה. למתבונן
מהצד, הדבר עשוי להיראות כמו אלומת אור שבתוכה נעה אלומה קטנה
בהרבה. אלומה קטנה שמנסה להתחמק מקירות עשויים אנרגיה. ארי
מצאה את עצמה על הגשר. קפטן היינס, בונגו הנווט ושתי נשים
אחרות היו שם. ארי הופתעה לגלות שהיא מזהה את הבדלי האנרגיות
בין האנשים השונים. "המחשב נפל" ציין קפטן היינס בלא שדיבר.
"כנראה בעיה באחת התוכנות של ההיפוך" אחת הנשים הוסיפה מידע
מצויין. "כלומר?" שאלה ארי. "כלומר," ציינה גחלילית מאחוריה,
"יישום זה ביצע פעולה לא חוקית והוא ייסגר". גחלילית טענה שהיא
היסטוריונית חובבת. היא בהחלט ידעה לציין כמה פרטים פיקנטיים
על כל מיני אירועים (כמו העובדה שחלונות 2008, שהיוותה את
הבסיס לכמה מתוכנות עכשוויות, ידעה 'להלשין' על משתמש שעבר על
חוקי זכויות יוצרים). לצערה, היא הייתה היחידה שהבינה את
הבדיחה. ארי הייתה אולי מנסה להבין אם לא הייתה מוטרדת קשות
מהעובדה שהישראלית המפחידה הייתה מאחוריה בלא שידעה. היא נעה
לימין כדי לשים את המרגלת בתחום ראייה. "אז מה עושים?" נשאלה
שאלה טובה. גחלילית גיחכה. "מאתחלים את המחשב ומוצאים את
הבעיה?" שאלה בסרקאזם גלוי. בונגו ציין בקור רוח שהם עשו את זה
כבר. "עכשיו צריך לפתור את הבעיה" הוסיף. ארטמיס פארקר,
טכנו-גאונית קרבה אל המחשב. המחשב היה מהסוג העתיק שדרש חיבור
חוטי עם ראשו של המשתמש. ארי מצאה את הקסדה והניחה אותה על מה
ששימש לה כראש.
באותו רגע, היקום המתרחב תפס את חלק הלימבו שבו הייתה מדיאה.
וויליאם דה-מוס יבב
פרק שביעי - ותודה לביל גייטס...
ארי צווחה בבהלה כשהלימבו הוצף על ידי היקום. מילים לא יוכלו
לתאר את מה שחשה. התחושה הייתה דומה במקצת לתחושת אורגזמה. מצד
שני היא גם דמתה לסקילה באבני לבה לוהטות. זו הייתה התעלות
חושית מסוג מיוחד במינו. ואז, מדיאה הפכה לאנרגיה לזמן של שלוש
שניות. אחרי שלוש שניות, מדיאה חזרה אל הלימבו.
ארי נדה בראשה עטור הקסדה. היא חשבה שהיא כנראה עדיין ארי.
כנראה. היא מיהרה לחפש את הפתרון שהתוכנה נזקקה לו. היא הייתה
רעבה, בצורה נואשת למדי. גם אם המדיאה יכולה להמשיך בקפיצות אל
תוך הלימבו לנצח, אנשיה יגוועו ברעב. ארי חשה דחיפות רבה.
תוכנת ההיפוך אנרגיה-מאסה נראתה בסדר גמור. "הכל נראה כראוי"
היא ציינה בקול. "יכול להיות שזו בעיית חומרה?" שאל מישהו.
"נראה שלא. מה שנשבר היה משקוף של אחת הדלתות." ענה קפטן
היינס. ארי הצטמררה כשהבינה שהיא לא מוצאת שום בעיה. "לכי
אחורה," אמרה גחלילית, "חפשי התנגשויות!". ארי חיפשה. היא לא
מצאה שום תוכנה שמתנגשת עם התוכנה. "לכי עוד אחורה," אמרה
גחלילית, "חפשי וירוסים". זה לא היה הגיוני למדי אבל ארי בדקה
בכל זאת. זה לא היה זה. "חפשי באג מתהווה" גחלילית גיחכה,
"אולי השינוי הראשון פגם בתוכנה אחרת". ארי נדה בראשה. "זה יקח
המון זמן" ציינה. "יש לך דרך יותר טובה להעביר את הזמן?" חייכה
גחלילית. ארי נתנה בה מבט מזועזע. "חפשי סורקי דיסק" הציעה
המרגלת הישראלית. "סורקי מה?" ארי נרעדה כשעלתה במוחה
האסוציאציה המקובלת למילים מסוג זה. "אויש, טיפשונת," גחלילית
הרימה את הקסדה מעל ראשה וחבשה אותה. "יוסטון, יש לנו בעיה"
היא גיחכה. "סליחה?" ארי מצמצה בהפתעה. "כלום, אני סתם מדברת
אל עצמי" גחלילית ניערה את ראשה. ארי פנתה ממנה. גחלילית גרגרה
משהו אל איזשהו ביל. ארי החלה לגחך כשהתחושה המוזרה תקפה אותה
עוד פעם.
בפעם השנייה, היקום השיג את מדיאה. בפעם השנייה הספינה הפכה
לאנרגיה לשלוש שניות ובפעם השלישית הלימבו התייצב סביב מדיאה.
ארי גנחה בתחושת אי נוחות מסוימת. הפעם היא הרגישה שמשהו
השתנה. היא לא ידעה מה. אבל היא הרגישה משהו שונה.
גחלילית קיללה את היום שבו ביל גייטס חשב על חלונות. היא גם
קיללה את היום שבו שמעה על אבירים בפעם הראשונה.
שלושת השודדים נעו באי נוחות וחיפשו נשק כנגד אותה מפלצת לא
ידועה. "חנית תועיל נגד דרקונים" ציין סול.
אלאריק היינס תמה מה קורה לשריון שלו.
וויליאם דה-מוס יבב.
"אנחנו חוזרים אחורה בזמן" ארי רעדה, "אנחנו מגיעים עם המוח
לתקופות שבהן לא היו מחשבים". "אז כדאי שנמצא את הבעיה הזאת
מהר" ציינה גחלילית בעודה מקישה באצבעה על הקסדה. קדחתנות
מסוימת תפסה אותה. "זה עשוי להגיע למצב שלא נדע כלום על
מחשבים" ציינה ארי בזוועה. גחלילית האיצה את החיפוש שערכה. היא
מצאה את מה שחיפשה. היא התכוננה להריץ את הסריקה כשהיקום תפס
את מדיאה עוד פעם.
כשכל העניין נגמר, ארי מצאה את עצמה מחפשת כוהן שיעזור לה
להיפטר מהגירוד שחשה ברגליה. היא חשה מכוסה מדי. יותר מדי
דברים כיסו את גופה. "רגליים צריכות לנשום אוויר," היא חשבה.
רופא האליל בוודאי ידע מה לעשות.
גחלילית שאלה את עצמה מה עושה הדבר הארור הזה על ראשה. משהו
הבהיק באדום וירוק מול עיניה. סימנים שחורים מוזרים עמדו על כל
אחד מהצבעים. הירוק מצא חן בעיניה יותר. היא חשבה על הירוק כעל
משהו פורח.
סריקת הדיסק של מחשב המדיאה הופעלה. התוכנה שבדקה שגיאות אצל
תוכנות אחרות מצאה את הבעיה במהירות. היא גם פתרה אותה. המחשב
של מדיאה אומנם היה ישן יחסית, אבל הוא ידע לזהות מתי מפעילים
אותו אנשים בלתי מנוסים. המחשב סרק את הספינה וחיפש מפעילים
מנוסים. הוא לא מצא אף אחד. לו מחשב היה מרגיש דברים, הוא היה
בוודאי מופתע למצוא חבורה של מה שמוגדר בימינו כאנשי-מערות.
מחשבים לא מסוגלים להיות מופתעים. וטוב שכך. המחשב קיבל אחריות
על עצמו מתוקף היותו היחיד שיכול להפעיל את הספינה. המחשב חישב
ומצא שהדרך הטובה ביותר לטפל בחבורת הניאנדרטלים תהיה להוריד
אותם בעדינות אל פניו של כוכב לכת מקיים-חיים. אנשי המדיאה היו
בוודאי מופתעים לגלות שכאשר עברו את המרחק בין כדור-הארץ
והלימבו, המחשב סרק את סביבותיו. המחשב ידע על כוכב מקיים-חיים
ללא אינטליגנציה גבוהה, במרחק של תשעים ואחת מליון שנות אור
מכדור הארץ. הוא חישב וקבע מסלול.
כשהיקום השיג את מדיאה עוד פעם, היא הפכה למאסה. ואז היא שינתה
כיוון והפכה שנית לאנרגיה.
המחשב בוודאי הודה לביל גייטס על שהמציא שיטת עבודה כה קלה עד
שאפילו ניאנדרטל יכול להציל את הספינה.
פרק שמיני - היו שלום...
המדיאה קרבה אל אותו כוכב לכת מקיים חיים. ארי עדיין הייתה ארי
אבל הייתה שונה. היא זכרה דברים מסוימים מחייה בעוד שאחרים
נראו לה כחלום הלילה. המדיאה החלה להאט בהליך שמונה השניות
הידוע.
ארי נאנחה בלי קול
"ארבע..."
שלושת השודדים התפללו לרעם
"שלוש..."
גחלילית קיוותה שתמצא את החנית שלה
"שתיים..."
ברנרד שאו נזף בעצמו על ששכח את סל המזון במערה
"אחת..."
וויליאם דה-מוס לא הוציא הגה
ארי נדה בראשה. גחלילית נראתה בסדר גמור, מלבד כל כיסויי הגוף
הטיפשיים האלה. האם היא מרגישה לא ברת-חיזור? ארי לא ידעה.
היא ידעה שהיא צריכה לעשות משהו. "דוח," היא חשבה, בלי לדעת מה
זה. המצב הפך להיות מוזר למדי. מוחותיהם של אנשי מדיאה נתקעו
עם רגל אחת בעבר הניאנדרטלי ורגל אחת בהווה האנושי. המחשב ידע
מה לעשות. הדבר הראשון היה להוריד לאדמה מספר רב של קופסאות
שימורי דגים קרים. הדבר השני היה לקבץ את האנשים אל תוך חדר
שיגור, תוך שימוש בצבעים מושכים כדי להוביל אותם לשם. ואז הוא
שיגר אותם אל המקום בו הניח את שימורי הדגים. ארי הסתכלה
השמיים ואז נפלה על ברכיה בהודיה לאלים. "דגים," ציין אחד
השודדים תוך שהוא מוריד את חולצתו, "דגים הרבה". "היו שלום,"
קראה גחלילית שרצתה להיחשב ברת-חיזור ולכן הייתה עסוקה
בהתפשטות מהירה. "ותודה על הדגים!" קראה ארי.
המחשב של מדיאה חישב את הנקודה שאליה הוא אמור להגיע והפעיל את
הקפיצה. משהו השתבש שנית. משהו קטן הפעם. קטן ולא מאוד הכרחי
אבל משנה עולמות.
אפילוג - על דגים וחיות אחרות
מדעני החלל הופתעו לגלות את המדיאה כשהיא חזרה. מעבורת מלאה
חיילים מיהרה אליה. החיילים העולים גילו להפתעתם שהמדיאה ריקה
לחלוטין. מעבורת שנייה מיהרה אל הספינה. מדענים עלו על הסיפון
ובדקו את ספינת האור. "אז הם מצאו להם כוכב?" שאל אחד המדענים
כשראה את המצג החזותי האחרון של אנשי המדיאה. "ועשו להם כוכב
של אהבה וסמים כנראה," ציין אחר למראה האנשים המתפשטים בתנועות
ריקוד משונות. "לפחות מישהו שם קרא פעם את דאגלס אדאמס," ציין
שלישי כששמע את משפט הסיום של שתי הנשים. "איזה כוכב זה?"
נשאלה שאלת המפתח. אבל בדיקה של יומני הספינה גילתה שלמרות שכל
הסיפור תועד, הנקודות בהן נעצרה הספינה נמחקו ובצורה מעוררת
חשד. "הם לא רצו שנגלה," ציין אחד המדענים. "חכמים" הוסיף
חברו. הם לא ידעו שתקלה קטנה מחקה את הרשומה הזאת. הם גם לא
ידעו זאת לעולם.
ועל כוכב קטן שתושביו החדשים כינו אותו "מדיאוס" בלי לדעת
מאיפה בא השם, חיו להם אנשים שעזבו עולם טכנולוגי וגילו את
העבר מחוסר ברירה. בקרב אותם אנשים, הטכנולוגיה הייתה פחות
מחלום. בדרך כלל, אפשר להבין את פעולתם של דברים בחלומות, גם
בלא שיהיו אמיתיים. הציוויליזציה הפרימיטיבית פרחה לה באין
מפריע. המדיאנים, כפי שכינו את עצמם, שכחו את עצמם ואת כדור
הארץ.
ובכדור הארץ החלה טכנולוגיית מא"מ להיכנס לשימוש באופן קבוע.
המין האנושי החל לפרוח אל מחוץ לביתו. החלל אינו הגבול האחרון.
הלימבו הוא הגבול האחרון. וכאשר מאסה הופכת לאנרגיה, אין שום
טעם לתיאוריית היחסות. איינשטיין מתהפך בקברו.
סוף
נכתב בידי אהוד גת.
תודות
לסבא שלי, שמואל, על שהכניס בי את האהבה למיתולוגיה יוונית תוך
סיפורים רבים ושופעי תיאורים כרימון. אמנם החנית של אכילס לא
הייתה בגודל של עמוד טלגרף, אך עד היום אני נהנה לחזור ולקרוא
את סיפורי היוונים העתיקים. השמות מדיאה (אישתו הנבגדת של
מנהיג הארגונאוטים יאסון), ארטמיס (האלה הציידת) ופגסוס (הסוס
המכונף) לקוחים משם.
לאלברט איינשטיין, על שנתן לי משהו לצאת נגדו.
לדאגלס אדאמס ז"ל, על שנתן לי אהבה למדע בידיוני ועל המשפט
האלמותי "היו שלום ותודה על הדגים".
לנועם מועלם ולאבא שלי על שנתנו לי עצות רבות מספור בענייני
זמן-חלל.
ליובל זהבי, על שיום אחד נתן לי את הרעיון הכללי לסיפור. אף כי
באותו ערב טענתי שקראתי את מה שסיפרתי לו באיזה ספר, פשוט
התביישתי לספר שזהו רעיון חדש שלי.
לגרמי השמיים שהעסיקו אנשים עוד בימים שבהם היה צורך להתפלל אם
רצית שהשמש תעלה בבוקר ופייסת את הברק ששילחו בך האלים על ידי
שריפה של איזו בתולה חסרת שם.
לתמיכה הטכנית הטובה ביותר שמצאתי: ספרו של סטיבן הוקינג
"קיצור תולדות הזמן"
לכל אלה ולכל מי ששכחתי, אני מודה מקרב לב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.