זהו סיפור עליי, שאהבתי אותו, עדיין אוהבת אני מניחה. תמיד
אוהב אני מניחה.
לצערי.
הסיפור התחיל בכך שאף פעם לא קיבלתי ממנו את מה שאני הייתי
מוכנה לתת ברגע, וכך הוא גם נגמר, הסיפור.
ובכל רגע הייתי מוכנה לתת לו את זה, אותי. לא ליותר מדי אנשים
אני מוכנה לתת את עצמי..לאף אחד, למען האמת.
העצוב בסיפור הוא, שהקשר הדקיק שהיה- לא ניתק, לא נתנו לו
להנתק, הוא פשוט נשאר בחוסר מעש...וזהו.
כך שכל פעם שראיתי אותו- נמסתי.
כל פעם שעברה בי מחשבה עליו- בכיתי.
כל פעם שראיתי אותו עם אחרת- סבלתי, אבל סבלתי בשקט, כל כך
שקט, שאפילו אני לא שמתי לב בהתחלה...אבל זה חילחל.
כנראה שתמיד שמים לב רק כשזה כבר מאוחר מדי...
אבל אנחנו מתחבקים הרבה.
זה טוב..אני חושבת.
אני יודעת שזה כואב...
והוא לא נעלם.
והוא תמיד ישאר, ותמיד יכאב.
אני מנסה להתקרב אליו. כי אם אף פעם לא אהיה ממש שלו, אז
לפחות...להיות איתו.
וכל פעם שאני איתו, זה קורה מחדש- אני נשברת.
כמעט נשברת.
אני אוהבת שהוא מחבק אותי.
אני גם מפחדת כשהוא מחבק אותי.
אני לא מפחדת מלפרוץ בבכי לפניו, זה לא יקרה, אני יודעת
שלא...אני חושבת.
אני מפחדת שהוא יראה אותי נשברת.
אני מפחדת שתוך כדי חיבוק, הוא יזוז קצת-...ואני אשבר.
בו בזמן ובמקום- אני אשבר, הוא יראה את הרסיסים שלי ואז בכלל
לא יהיה לנו סיכוי ביחד-אחרי שאוספים שברים של אדם, כבר אי
אפשר לחזור...תמיד ישאר שם שבר, אפילו אם רסיס קטן, שתמיד ישאר
אצלו...הוא כבר לא יראה אותי שלמה, ואז למה שירצה אותי?...
אז אני פשוט דואגת לא להשבר לידו. זה קשה, אבל אני מתאמצת ממש
חזק.
כי אני אוהבת אותו.
תמיד אוהב אני מניחה.