יצאתי מהבית ונפרדתי בנשיקה באוויר מזוגתי. יצאתי במהירות
לדרכי ותוך תיקווה בלתי נלאית שאולי יומי יגיע והמזל יאיר פניו
לחלומי. ואכן החלום הפך למציאות.  
עלמה צעירה שניתן לציין שיופיה היה מרשים, עמדה בתחנת ההסעה
ובקשה לעצור טרמפ. למזלי הגדול אני הגעתי והבחנתי מיד באירוע,
שהצריך קור רוח ושיקול דעת. העברתי במוחי את הפרטים כדי שאוכל
להתמודד כראוי עם המצב יוצא הדופן והחריג מבחינתי. בחורה עומדת
בדד וזקוקה בדחיפות לעזרתי, וזאת על רקע הידיעה שבימים טרופים
אלה, אורבת סכנה גדולה לבחורה בודדה, בלונדינית, עם זוג רגלים
משגעות. הסכנה אורבת מפניהם של נהגים סוטים שעלולים לעצור
ולאסוף את הגברת ברכבם. וכל זה עוד לפני שאספיק לעשות מעשה
גבורה כל שהוא בכדי להצילה.
עצרתי את רכבי בתחושה של בהילות. "לאן"? שאלתי, מתוך ידיעה
ברורה שהיא אסירת תודה על ההצלה ההרואית. וללא כל ספק היא
נוסעת ליעד שאליו אני נוסע. "לחדרה" היא השיבה. לרגע הייתי
מופתע ודמעות הציפו את עיני. לפני דקה הייתי אביר ומושיע שעוצר
לילדה מסכנה ומצילה מנהגים מרושעים, שרק מחכים להזדמנות לעצור
לטרמפיסטית חתיכה כמוה. ועכשיו כמעט חרב עלי עולמי. היא מבקשת
לנסוע לחדרה וזאת למרות שאני נוסע לחיפה. התעשתי, לא אני האיש
שאפקיר את הגברת עם מחשוף ללא סוף, מה זה בשבילי לנסוע עוד מאה
ק"מ. כמו שנאמר במקורות הצלת נפש וגוף מטריף אחת זה כמו השקעה
לטווח ארוך.
"עלי" אמרתי ובקולי לא ניכר המשבר שהתרחש בקרבי לפני כן.
היא התרווחה על המושב כשחצאית המיני שלה התרוממה קמעה, טוב! לא
היה נעים לי לומר לה שתחתוניה הורודים די יפים.
התנועה זרמה ללא הפרעות וגם השיחה ביננו קלחה ללא מעצורים. שמה
של הגברת החמודה היה צילה. היא בת שלושים ואחת, לא נשואה, ללא
ילדים ובימים אלו אפילו חבר קבוע אין לה. צילה גרה בדירה שכורה
בחיפה ולומדת אומנות ומשחק.
כמעט פרצתי במחיאות כפיים סוערות, אושר הציף את לבי. שנים
המתנתי להזדמנות פז שכזאת. שנים של ניסיונות עקרים, שבהם אני
מבקש לעזור ולאסוף במכוניתי עלמה בודדה ומזדמנת שעומדת
בטרמפיאדה ולהסיעה למחוז חפצה. והעלמה כאילו חשה בזאת ומחליטה
שלא לצאת ולבקש את עזרתי. אך כאשר בני משפחתי מלאו את חלל
המכונית והרכב היה צר מלהכיל טרמפיסטית בודדה, רק אז כאילו
בכדי להרגיז העלמה המרשימה, הייתה  יוצאת לדרכה ומבקשת שאסיע
אותה בבטחה למחוז חפצה. אך לצערי עקב הצפיפות ברכב וגם כמובן
מפאת יראת המשפחה לא היה ביכולתי לעשות דבר. וכך נאלצתי לחלוף
על פניה, כשהקנאה על חברי הנהג שנוסע ברכב שמאחור בוערת בקרבי.
בזוית עיני ראיתי אך הנהג חסר המצפון, עוצר בחריקת בלמים ואוסף
את הפתיה שנפלה למלכודת שלו. באופן תמוה היה צץ במוחי המשל:
"נותנים לי לפצח אגוזים כאשר יש לי כאב שינים".
היום קרה לי נס! דרכה של צילה הצטלבה בדרכי בתוספת של מאה
ק"מ.
צילה שגלתה סמני פתיחות מרשימים, ספרה לי שהיא בדרכה לרופא
נשים מאחר ויש לה בעיה קטנה אך מטרידה שרק הרופא בחדרה שמומחה
לנושא, יכול לעזור.
בשלב הזה התגברתי על סקרנותי ובחרתי שלא לחקור אותה יתר על
המידה .
בצער רב הבחנתי שהחוויה המסעירה שלה זכיתי, עומדת לבוא אל קיצה
ומהר מידי לטעמי ולגודל הקורבן שהקרבתי. לא היה מנוס. חדרה אכן
נקרתה בדרכנו  צילה הגיעה למחוז חפצה ובעודה יוצאת מהרכב,
הציעה לפתע שניפגש לעת ערב בחיפה. כמובן שנעניתי ללא כל היסוס.
סחרחורת נעימה סחררה את ראשי. תמונות מדהימות מחיי הלילה של
חיפה חלפו לנגד עיני. לא היה איש מאושר יותר ממני. הייתי חסר
סבלנות ורק חיכיתי להזדמנות, לרוץ ולספר לחברי על הצלחתי
המסחררת. "שימותו הקנאים".
בערב כולי נרגש ונרעש ממתין ליד דלת ביתה של צילה, הייתי
כתלמיד תיכון שיודע שהיום זה יקרה! המתנתי זמן מה ליד הדלת אך
צילה לא פתחה, הראיתי סימני פחד ראשונים, אך התעשתי לאחר
שהבחנתי שהבעיה טמונה בכך שעדין לא נקשתי בדלת. בזריזות יוצאת
דופן צלצלתי בפעמון וכמעט מיד נפתחה הדלת. אם לא הייתי חמוש
במשקפי הראיה שלי, יתכן והמצב אליו נקלעתי היה קשה יותר. עיני
כמעט זנקו ממקומם עקב המראה שנתגלעה בפני. צילה, כן צילה
בכבודה ובעצמה פתחה לי את הדלת כשהיא לבשה חלוק בית מעט, אולי
קצת יותר ממעט, שקוף ומתחת לחלוק היא לבשה תחתוני חוטיני לבנים
עם ציור של פרחים קטנים וחמודים. וחזיה שמרימה מעליה את אזור
בית החזה עד לסנטר כמעט.
חשבתי בלבי שהסיבה ללבישת חזיה מהסוג הנ"ל הינה רפואית גרידה.
כנראה כך קל לה לנשום באופן חופשי יותר.
"אני מתנצלת שעדין לא הספקתי להתארגן, תמזוג לך משקה ואני
בינתיים אתלבש" קולה היה בס והיא לחשה את המילים. חטפתי
צמרמורת וברכי פקו. למזלי הכורסה הייתה קרובה ולא, יתכן שהיתי
צריך להגיע לכורסה בזחילה.
צילה התלבשה, הפעם די בצניעות, המחשוף הגיע עד לחזה ולא ירד עד
לבטן.
הערב היה נפלא. ישבנו בבית קפה במרכז הכרמל, משם נסענו לטיילת
שבשפת הים וטיילנו לנו להנאתנו. בשלב מסוים אף צעדנו כשאנו
חבוקים כזוג נאהבים. ראשי עבד שעות נוספות. ניסיתי למצוא את
הדרך שבא אוכל להוביל את המהלכים לסיומו הנפלא של הערב. היה
חשוב לי לצבור מספיק נתונים שבהם אוכל להתגאות ולקנטר את חבריי
אכולי הקנאה.
לפתע ללא כל התראה מוקדמת, צילה בקשה שאחזיר אותה הביתה. הגברת
חטפה כאב ראש חזק ולחץ אויר באזור הבטן. כזכור אביר אני ואביר
שבור נותרתי. התוכניות לסיום מפוצץ של הערב התנפצו בקול דממה
דקה. חשתי אובד עצות ופחד קל עלה בקרבי. השאלה עמדה באוויר
כדבר מאים, מה אספר לחבר'ה? כל דבר שאומר להם ישמש אותם כנגדי.
הם לא יאמינו לאמת המרה שבפניה עמדתי בשעות קשות אלו.
הסעתי את צילה עם כאב הראש ולחץ האוויר לביתה. בהמשך סוכם
שאבוא לארוחת ערב שהיא תבשל, ביום שני.
יום שני זה כל כך רחוק, איך אחזיק מעמד עוד יומיים? נדמה היה
לי שבכל רגע מישהו עוד יבקש ממני לנגב את הריר מזוויות פי.
היום חלף, המתח לקראת הבאות הלך וגאה. נאלצתי לבלבל את
מחשבותיי כדי לשרוד. חשבתי על ההתפתחות המרשימה באיכות הגוף של
היוצר הישראלי בעידן שצילה החלה בלמודי האומנות ורק כך הצלחתי
לשמור על שפיות זמנית.
יום שני בבוקר מצבי הלך והחמיר, התחלתי לרחרח, הזלתי ריר
ונהגתי באגרסיביות כלפי כל זכר שחלף בסביבה.
בדיוק בדקה לשבע דפקתי בדלתה של האומנית צילה, הדלת נפתחה ואני
שציפיתי לבאות, כמעט ונפלתי לחיקה החשוף של הגברת. אין ספק
שצילה ידעה מה ללבוש. הדבר גרם לי לגמגם ולחפש נואשות את
הכורסא, לרגלי היה קושי קל לשאת אותי.
האורות בדירה היו מעומעמים מספר נרות דלקו ברחבי החדר,
המוסיקה! איזה צלילים, רק לשים את הראש על כתפיה ולרקוד ריקוד
איטי וצמוד.
צילה ידעה את אומנות הבישול והארוחה הייתה מהנה ורומנטית, ממש
חלום. לאחר הארוחה וכמה כוסות יין עמדנו חבוקים במרכז הסלון
כשראשי הסחרחר מונח בתשישות על חזה המוצק. רקדנו ריקוד איטי
ומושחת. האווירה בחדר התחממה, ידי המלטפת גלשה במורד גיבה עד
שנבלמה במחסום של הגבעות המרשימות. לא היה מנוס ונאלצתי לפעול
עם שתי ידי וכשאני חבוק עם צילה ראשי על חזה כבשתי את שתי
הגבעות מאחור. אחיזתי הייתה איתנה אך להפתעתי הגבעות היו
מוצקות ועמדו איתן בלחץ שהפעלתי.
"את עוסקת בספורט"? שאלתי את צילה בניסיון להבין ממה נובע
הקושי שלי לעגן את ידי על הגבעות המרשימות. "לא, מדוע אתה
שואל"? "סתם" השבתי במעט חוסר הבנה.
חום גופי עלה וכתוצאה מכך גופי התגמש. אפילו אני לא האמנתי
שגלום בי פוטנציאל של ספורטאי מהשורה הראשונה. הראש נשאר
במקומו הקבוע על החזה המרשים, את הידיים החלטתי לפצל, אחת
השארתי לשמור בכול מחיר על הגבעות האיתנות ואת היד השניה שלחתי
למסע מדהים לחקר גוף האדם. גופי נצמד לצילה באופן שעלה חשש
אמיתי שגם אם נרצה להתנתק לא נוכל לעשות כך. ולצערי לא יהיה
מנוס מלהישאר כך לעד. בלבי לא היה חשש, הייתי מוכן לקחת על
עצמי את הסיכון.
מסעי לחקר הגוף נתקל בקשיים מרובים בכול פעם שרציתי לחקור באתר
מיוחד ובעל משמעות למין האנושי צילה בלמה והסיטה את ידי. המאבק
היה קשה ופעלתי באסטרטגיות שונות אך בכול פעם שהתקרבתי ליעד
התגליתי. כך נותרה ידה של צילה  על העליונה.
אט אט נחלשתי וכמדען גאה החלטתי לסגת לפחות לעת אתה. ההבנה
שמחר יש עוד יום ניחמה אותי.
אבל גם בפגישתנו שהייתה בערב לאחר מיכן, צילה לא נתנה לי
להתקרב.
"אתה צריך להבין שאני לא אחת שמתמסרת בקלות אני זקוקה לזמן
איכות ולדעת למי אני מתמסרת. בנוסף אתה יודע שיש לי איזה בעיה
נשית קטנה. שהרופא בחדרה יסיים את הטיפול אני מבטיחה לך שתזכה
לדבר שאפילו לא חלמת עליו.
המתנתי שבועיים, שערי החל להלבין ברקות, ידי החלו לרעוד וקולי
נשבר לעתים קרובות. לא יכולת לשאת את החיים שהיו ללא תכלית
וגרוע מכך לחיות בידע שאין באפשרותי להופיע בפני החברה' כמו
גדול ולדווח בגאווה על ההצלחות המדעיות שלי.
החלטתי לעשות מעשה ולפעול לאלתר וכל זאת אך ורק למען מטרה
נעלה. ההחלטה נפלה  בדיוק ברגע שהגעתי לצילה והתדפקתי על דלתה
אך לא נעניתי. ניסיתי לפתוח את הדלת ותדהמתי היא נפתחה. ידעתי
שצילה מקפידה תמיד לנעול את הדלת. נכנסתי חרש פנימה והבחנתי
שצילה במקלחת. הגברת לא שמעה את הנקישות ופתיחת הדלת בגלל רעש
של המים הזורמים. הצצתי מבעד לדלת המקלחת הפתוחה וראית את הגב
הזקוף, ראיתי את הגבעות המוצקות שכה רצית לכבוש והרגליים
המשגעות, צילה לא הבחינה בי וזה היה די מהנה. כאמור ההחלטה
נפלה. נכנסתי לחדר השינה נפרדתי מהבגדים ושכבתי במיטה כשגופי
מכוסה בסדין. רעש זרימת המים במקלחת נפסק, המתח גאה הדרמה
עומדת להתרחש ויהיה סוף סוף סיפור להתגאות בו. צילה נכנסה לחדר
והבחינה בי ובחיוך הדבילי שהיה מרוח על פני.
היא לא אמרה דבר רק עיניה הפקוחות לרווחה אמרו הכול. גם אני לא
אמרתי דבר רק עיני שנפערו והחיוך ג'וקר שלי נשמט יחד עם הסנטר
עד שפי נפער כלועו של לויתן.
חרש קמתי מהמיטה התלבשתי וללא שאומר דבר יצאתי את הדירה. למזלי
הייתה מראה במעלית שאם לא כן הייתי מסתובב ברחוב כשסנטרי שמוט
ופי פעור.
הימים חלפו וחיי החברתיים קמלו. לא רציתי לפגוש את החבר'ה.
ובימים שלא היה לי בררה והתכנסנו למפגש חברתי ישבתי שלא כמנהגי
בפינה ולא אמרתי דבר. החבר'ה החלו דואגים שמה חל איזה שהוא
שיבוש רציני במוחי מאחר והפסקתי לחלוטין לתאר את חוויות
הכבושים שלי.
ערב אחד שבו התבודדתי כהרגלי בימים האחרונים ונמנעתי מכול מפגש
חברתי למעט שיחות לא מחייבות עם בני משפחתי, נתקלתי בכתבה
בעיתון שעסקה בהרחבה על רופא מחדרה. מומחיותו הייתה בניתוחים
לתיקון פגמים גנטיים מולדים.
כל המאמץ לשכוח את אשר קרה היה לריק. הזיכרון של העין המנוונת
שהייתה במקום שהטבע החליט ששם לא מקומה. העין שנראתה כאילו
מביטה היא ומבקשת לבחון את אשר מבקש להדפק על השער. זעה קרה
זלגה ממצחי וחשתי איך סנטרי נוטה להישמט מבלי שאוכל   לשלוט
בזאת.