כשהתחלתי לקרוא, בסביבות גיל ארבע, לא יכולתי להפסיק. עטיפות
של שוקולד, תכולה קלורית של קורנפלקס, הוראות הפעלה על מסטיק,
קופונים, פליירים של צילה התעמלות אחרי לידה בבית, רק לראות
מילים. הספריה שלי גדלה מיום ליום, ספרי ילדות, רומנים,
פילוסופיה, קומדיה, דרמה. יש לי כמעט אלף ספרים היום כולל שלוש
הוצאות של אטלס כרטא והידעת את הארץ ואפילו שיקום למופת של נכי
צהל מירושה, לא יכולה לזרוק נייר עם דיו. אני חיה בכל אחד מהם
רואה את המציאות כמו זבוב, אלף סיפורים, אלף חיים אפשריים, כל
שביב נוצץ בקליידוסקופ נע בחיים משל עצמו כשמתרכזים בו. ולא,
היא לא גדלה יותר עכשיו, מנהל הבנק שלי התערב, אני בגמילה. לא
נכנסת לחנויות ספרים, קונה עיתון בקיוסק ולא בסטימצקי. מתעכבת
ליד חלון הראווה הירוק כמו ילד ליד חנות ממתקים, אולי המוכר
יקרא לי מבפנים ויגיד, יש לי הפתעה בשבילך, אולי דודה נחמדה
ברחוב תשים לב ותקנה לי.
בערך בכיתה ו' גיליתי שאני לבד. המורה חלקה לנו טקסט באנגלית,
אחרי שניה הרמתי עיניים מהדף "אני לא יכולה לקרוא, זה משעמם,
הכל אפור". שרון שלחה מילים ללוות את המבט הבוהה שלה "ברור
שזה אפור, כל הספרים מודפסים שחור על לבן". "אבל זה ממש אפור,
למילים אין צבע" ניסיתי לפזר עם האויר של המילים את העשן הסמיך
ביננו. "ממתי למילים יש צבע?". ככה גיליתי שלא כולם רואים כל
אות בצבע אחר, שלא לכולם מילה יוצרת תמונה במגוון צבעים,
ריחות, טעמים, קולות. שרוב האנשים לא צוללים לתוך משפט עם כל
הכוונה לטבוע.
כשפגשתי שירה בפעם הראשונה כמעט בכיתי, זה היה כמו לפגוש אושר
ברחוב. לא כמו חלמתי חלום מאושר, לא כמו יש אושר באויר, לא כמו
נדמה לי שראיתי אותו לפני שניה בחדר של המכונת צילום, לפגוש
אותו ברחוב, ללחוץ לו יד ולהגיד לו, אצלי בארבע, כן?. זה היה
סרט בשלוש מערכות, 23 סצינות, 51 שחקנים, אפוס שלם בשמונה
שורות.
יש אנשים שמאבדים את עצמם בדהירה על אופנוע, יש כאלה ששוכחים
את עצמם בסקי, ברכבת הרים, יש כאלה שמתאהבים כדי להפסיק להרגיש
את הקרקע מתחת לרגליים. אני תופסת שיר, לוקחת אויר וצוללת. |