פעם הייתה לי אהבה, הכי מיוחדת בעולם,
היא הייתה כל כך יפה ותמיד שמחה-מחייכת, מאושרת,
אהבה גדולה.
פעם הייתה לי אהבה, מאוד חזקה, היא ניצחה הכל,
והיא גם עזרה לי, היא חיזקה אותי,
היא נתנה לי את הכוח להמשיך, היא נתנה לי מוטיבציה,
איתה לא יכלו לנצח אותי.
פעם הייתה לי אהבה, כל כך נרגשת,
כל פעם שהיה לי קר היא חיממה אותי,
תמיד השאירה אותי ערה ומחייכת,
העסיקה אותי ואת מחשבותיי מבוקר ועד ליל,
היא השתלטה עליי, ואני נתתי לה, כי אהבתי אותה כל כך.
בדרך כלל אני חזקה, אבל היא הייתה חזקה ממני, הכי חזקה.
אבל אז, יום אחד היא נעלמה, בלי לומר שלום, בלי להיפרד כמו
שצריך.
ואני שהייתי כל כך קשורה אלייה לא יכולתי שלא לחפש אותה.
היא הייתה חלק ממני.
זה היה כמו לאבד איבר בגוף,שאי אפשר בלעדיו, בעצם לא כמו-באמת,
לאבד את הלב.
אבל לה לא היה איכפת, היא עזבה אותי, בלי רחמים.
וכשהבנתי, שאיבדתי אותה, שהיא לא תחזור, התחלתי לבכות.
כל הכאב שהייתי חסינה אליו כשהיא הייתה איתי, בא ותקף אותי.
וזה פגע בי כל כך עמוק בצורה כל כך חזקה שלא מאפשרת התאוששות.
והרגשת הנטישה רודפת אותי עד היום, כפצע שלא מגליד, לא מחלים.
ועוד הדמעות זולגות וכמו זורעות איתן מלח על הפצע השורף.
וכל דמעה גורמת להידהוד המשפט בראשי:
"פעם הייתה לי אהבה...
פעם".