עוד יום רגיל ושגרתי עובר.
עוד יום מתחיל.
ישיבה מתמשכת מול המחשב, בציפייה. שאולי הפעם תכנס.
אולי הפעם נדבר.
והנה... דפיקת דלת ממוחשבת, נכנסת.
הלב שלי פועם בחוזקה.
מתלבטת עם עצמי
'לפנות אליו או לא?'
אבל אתה כבר עושה את העבודה.
אתה מתחיל בשיחה, סתמית כזאת.
כזאת של שני מכרים, שמדברים פה ושם.
על הא ועל דא.
נשמע נורא , לא?
יש שתיקה ממושכת, מביכה.
כל כמה שניות אני מנסה להציל את השיחה, אבל לשווא.
זה כבר לא עוזר..
כל מה שהיה לנו להגיד נגמר ביום בו עזבת.
חבל לא?
מתלבטת אם להגיד לך שאני מתגעגעת.
לחיבוק שלך.
אליך.
מתחילה להקליד את המילים, אות- אות.
האצבע כבר כמעט נוגעת בכפתור send  , היא רועדת.
ואז, כמה מפתיע.
שנייה לפני שאני שולחת, אתה מתנתק.
צחוק הגורל?
אולי.
או אולי סתם התעכבתי  על שטויות.
אולי סתם ניתחתי כל צעד שלנו, חבל.
כי באמת התגעגעתי...
לחיבוקים שלך,
אליך.
עוד יום רגיל ושגרתי עובר.