היא מתחילה לצרוח.
הוא נבהל.
"מה את עושה? את עלולה לפצוע את עצמך!"
היא ממשיכה לצעוק ולהקיש עם ראשה על הדלת.
הוא ניגש אליה ועוטף ידיו סביב בטנה מאחור, מנסה לגרור אותה
משם. היא מתנגדת.
"תפסיקי להתנהג בטירוף!" הוא מנסה להיאבק בה.
"תתרגל!" היא צועקת. "התחתנת עם משוגעת!!"
הוא מרים אותה מהרצפה, והיא מנופפת עם הרגליים באוויר, מבקשת
שיוריד אותה. הוא מציית. היא מתנתקת מחיבוקו ורצה בעצבים לספה
הקטנה שהוצבה מול הטלוויזיה בחדר בית המלון.
היא נופלת עליה בתסכול. הוא מביט בה בעצב. היא מביטה בו.
שתיקה.

זה קורה בגלל שיחת טלפון. הוצאת ספרים נוספת דחתה אותה.
אני יודעת. הייתה זו השיחה השלישית השבוע. בעלה סיפר לי.

שוב היא צועקת. היא מתחילה לשרוט את עצמה.
הוא ממהר אליה.
היא בוכה.
הוא מתיישב לידה ומחבק אותה חזק.
"תעזוב אותי!" היא מתחננת בבכי. "תתגרש ממני! מגיע לך טוב
יותר!"
הוא מחייך אליה באהבה.
"אבל רק עכשיו התחתנו" הוא אומר לה בעדינות. "אם אני ארצה
לעזוב, המעט שאוכל לעשות זה לחכות קצת." הוא ניסה להחדיר קצת
הומור, אבל בכייה רק מתגבר.
"אתה רוצה לעזוב אותי?!" היא צועקת בעצב, וקולה מהול בבכי. הלב
שלו נקרע. הוא מהדק את חיבוקו. היא מתנתקת.
"אני לא אעזוב אותך." הוא מבטיח. היא לא מאמינה, אבל היא נרגעת
מעט.
הוא נושק לה על מצחה החבול. מלטף את לחייה האדומות, אוחז בידה
המדממת.
"אני אוהב אותך." הוא לוחש ומאמץ אותה אל ליבו בחזקה. נשימותיה
נחלשות.
"אני מצטערת." היא מחבקת אותו בחזרה.
"מתוקה שלי, אין על מה להצטער, מותר לך לכעוס."
"אבל אני לא צריכה להוציא את זה ככה עליך" היא בוכה שוב, הפעם
בשקט.
"אל תדאגי," הוא מלטף אותה בעדינות. "אני מבין. את פשוט קצת
מאוכזבת, זה הכל."
"אני לא רוצה להיות מאוכזבת יותר." היא מיללת. "החיים מאכזבים
אותי... כל הזמן."
"די די.. " הוא מנסה לנחם אותה. "את עכשיו מדברת סתם שטויות.
תשני קצת, מחר הכל יתבהר. אני מבטיח."
הוא לוחץ אצבע אל סנטרה ומרים את מבטה אליו. היא מביטה בו
דומעת. הוא קרב אליה ומנשק.
היא מתרוממת באיטיות מהספה ועוברת להתיישב על המיטה הרכה.
חולצת בעדינות את הסנדלים השחורים. מקלפת מעורה את שמלתה
ההדוקה. לאחר מכן היא פושטת גם את בגדיה התחתונים. ערומה
לחלוטין היא משתרעת על המיטה הגדולה. ראשה שמוט לכיוון הספה,
עליה יושב בעלה הטרי. היא מחייכת אליו חיוך מגרה, הוא מחייך
אליה בחזרה. חיוכו עצוב.

הוא פורש למרפסת הזעירה.
הוא אוהב אותה. הוא יודע שהוא אוהב אותה. אבל קשה לו.
הוא מדליק סיגריה ונוחת על כיסא הפלסטיק שהוצב שם. שואף מן
הסיגריה רגוע יותר, ופולט בנשיפה ארוכה עשן אפור.

אני יודעת, הוא רואה אותי.
אני נשענת על מעקה המרפסת באכסניה מול בית המלון, ומתבוננת
בו. הוא יפיפה.
היא צודקת. באמת מגיע לו טוב יותר. אני מביטה בו ברחמים. אני
מזדהה עם כאבו. הוא מחייך אלי לפתע. הוא עוצם עיניים עייפות,
נשען לאחור ונרגע.

החיוך שלו מעודד אותי.
אני עוצמת עיניי וחושבת עליו.
אני יודעת, גם הוא חושב עלי עכשיו.
מאוכזב, כי לא פגש בי לפניה, אבל משלים עם גורלו.
הוא איש של אישה אחת.
ואני אישה של גבר אחד.

הוא פותח את עיניו. גם אני.
הוא מסמן לי לילה טוב עם ראשו. אני מחייכת אליו. הוא קם
מהכיסא, זורק את הסיגריה ומועך אותה עם רגלו. נכנס לחדר. חוזר
לאישתו שנרדמה כבר מזמן. מלטף את גופה הערום, נשכב לידה ונרדם
גם הוא.

אני חוזרת לחדרי, אל בעלי. גם הוא ישן. אני מנשקת את שפתיו
היבשות ונשכבת לידו.
גם ראשו חבול, פניו אדומות. גם ידיו שרוטות.

גם אני צריכה להתמודד עם אכזבות.