כשאני מתגלח, מוריד את הזיפים המבצבצים מראשי, אני מרגיש כאילו
אני טובח באלף חברים שלי.
בעבר, כשרק התחלתי להתגלח, אני לא ממש הרגשתי זיקה מיוחדת
לחבריי הדוקרניים אבל אז, לאט לאט, התחלתי לאהוב אותם. התחלתי
לאהוב את המראה שלהם, את ההרגשה שיש לי כשאני נוגע בהם (בצורה
אפלטונית כמובן), ואת האופי שהם הוסיפו לי. אבל המשכתי להתגלח,
כי אנשים תמיד לעגו עליי כשסירבתי.
בכל פעם שאני מעביר את סכין הגילוח הקרה כמוות במרחב פרצופי,
אני כאילו שומע את זעקותיהם "לא! אנחנו אוהבים אותך! אל תעשה
לנו את זה!" אבל אני רק עוצר, מעביר את סכין הגילוח במים,
וממשיך.
לפני כחודש, ניסיתי להציל את החברים שלי. הנחתי הצידה את סכין
הגילוח, והכרזתי "לא עוד!!!" על ההתגלחות.
אך ללא הועיל. כמה פעמים אפשר לשמוע אנשים צועקים עלייך שאתה
נראה כמו בבון מבלי להישבר? כמה?! אני ניסיתי, אבל נכשלתי.
אכזבתי את חבריי. אכזבתי את עצמי.
אולי, כשאני אגדל, אני אצליח להתגבר על הביקורת החברתית ולגדל
זקן, אבל לא סתם זקן, אלא זקן זקן, כמו זה של דמבלדור ב"הארי
פוטר", רק לא לבן.
אבל בינתיים, אני נאלץ לטבוח בחבריי.

זה די מבאס, לא?



26.2.2001