כל בוקר אותו חרא. בדיוק איך שזה נשמע. ערן היה קם כל בוקר,
שותה את המיץ תפוזים סחוט טרי שלו שהשותפה שלו השאירה לו לפני
שיצאה, קורא את העיתון בזמן שהוא אוכל טוסט עם חמאת שום, ויוצא
מהדירה שלו.
במסדרון בכל יום ערן פוגש מישהו, אף פעם, לא משנה כמה מוקדם זה
הוא ימצא מישהו חוזר ממסיבה או יוצא לעבודה. ערן כאדם המנומס
שהוא אומר שלום ושואל מתוך נימוס לפתוח בשיחה קצרה משהו על ועד
הבית. בסיום השיחה ממשיך את ההליכה לעבר חוץ הבניין יורד
במדרגות האחרונות ובצעד האחרון דורך לתוך ערמת חרא.
ערן הוא אדם מאוד סימפטי ומצליח מאוד בחיים, עם חברים, בנות
עבודה חיים כמעט מושלמים חוץ מאותו פרט קטן ומסריח בבוקר. כך
בכל יום לא משנה כמה מנסה ערן להתחמק מאותה ערמת חרא כל יום
הוא ידרוך עליה, כך כבר כמעט שנה.
זה לא כל כך קל להחליף נעליים כמעט כל שבועיים שלוש כי הריח
מוגזם מידיי וכבר לא יורד. שלא לדבר על הזמן ביום שהוא מבלה
מול הכיור משפשף את הסוליה.
אחרי כמעט שנה כשהיה צריך לרדת לקנות קונדומים מהפיצוציה של
ניסים ב 4 לפנות בוקר כששרון מחכה לו במיטה. המזל הקדים מהרגיל
ובמדרגה האחרונה עם הכפכף לתוך החרא. זה היה הקש ששבר את גב
הגמל. בעודו מקפץ ומגדף לכל עבר ושולח קללות עסיסיות על כל מי
שמגיע כשהוא כבר שוכח משרון, ונשאר יושב בבית קפה ממול לבניין
בבוקסר גופיה ותחתונים עד 8 בבוקר. באותו ערב החליט ערן, "שום
חרא לא פוגש את הנעל שלי יותר!".
התיישב מול הכניסה לבניין בבית קפה שפתוח 24 שעות הזמין קפה
וחיכה.
השעות עברו וכבר התחיל להיות אור ראשון, לפתע רואה ערן מגיח לו
מקצה הרחוב זקן נמוך ומקומר עם משקפיים גדולות וכובע צרפתי כזה
עגול, כשאיתו כלב קוקרל ספיינל זקן, מהסוג הגזעי שלא רואים כל
כך הרבה. מתקדם במורד הרחוב לאט לאט, נעצר מול הפיצוצייה של
ניסים קונה עיתון וממשיך ללכת ברחוב. הכלב עוצר מול הכניסה
לבניין מרחרח קצת ונותן חירבון, בדיוק בכניסה במקום שכנראה ערן
היה דורך. כך במשך שלושה ימים רואה ערן את הזקן מוקדם בבוקר
קונה עיתון נעצר מול הכניסה והכלב עושה את שלו.
ביום השלישי זינק ערן על הזקן הקטן בזמן שהכלב מחרבן והתחיל
לנער אותו בכוח. "מספיק! די! נמאס לי! כל בוקר אותו חרא! חסר
לך שהכלב שלך מחרבן לי בכניסה עוד פעם. הזקן הסתכל עליו בעייני
סבא החמימות שלו, חיך קלות כאילו לא בטוח הבין, והמשיך ללכת.
בבוקר אחרי יומיים של שינה, קם ערן יצא מהמיטה ניגש למטבח
מתיישב ליד השולחן, והחיל לחפש את כוס מיץ התפוזים. כשלא מצא
את אותה כוס שחיכתה לו על השולחן מידיי יום מזה שנה, הרים גבה
וחשב לעצמו "טוב... מוזר... לא משנה... ממשיכים..." מסתכל
ימינה ושמאלה ואין עיתון,  יוצא החוצה ללכת לעבודה, והחדר
מדרגות ריק. יוצא לרחוב מסתכל אחרוה ואין חרא. חייך לעצמו בלב
במחשבה של סוף סוף...
מאותו יום חייו של ערן נהייו מאוד לא יציבים, פתאום הוא לחוץ
מאוד על כסף, בחורות כבר לא נמשכות אליו כמו פעם, בעבודה הבוס
התחיל להגיד לו דברים שאף פעם לא שם לב שהוא אומר לו, וכמו
שהיו לו ימים רעים היו לו ימים יותר רעים...
הזמן המשיך לעבור והבריאות של ערן גם התחילה להתערער, אבל
העיקר שאין חרא על הבוקר.
השגרה "המושלמת" שהייתה לו נעלמה ונהפכה לחיים שחורים. כל דבר
קטן מרגיז אותו והרבה דברים ביום הם לא צפויים. אחרי כמה
חודשים ערן מת מהתקף לב.
בלוויה בזמן ההספדים, מגיח מבין האנשים זקן מקומר עם כובע
צרפתי עגול ומשקפיים גדולים, נגרר ע"י כלב קוקרל ספניאל  זקן
מהסוג הגזעי שלא רואים בכל מקום, ומוציא חתיכת ניר ומתחיל
להקריא.
הנאום התחיל כרגיל "הוא היה אדם טוב", "היה לו חיים מאושרים",
"העלה חיוך על כולם", ואז הוא התחיל להסביר עם חיוך מחמם של
סבא, שכל בוקר ערן היה דורך על ערמת חרא של הכלב שלו, ושהוא לא
ידע שזה היה החלק הכי טוב ביום שלו. אמא של ערן כבר התעלפה וכל
שאר האורחים המשיכו לבכות יותר חזק, בזמן הנאום.
הזקן המשיך, "מה שערן לא הבין זה שבשביל שיהיה כל כך טוב כמו
שהיה לו, חייב להיות קצת חרא, כי הריי בלי רע אין טוב. וברגע
שערן הוציא את החרא מהחיים שלו, שלעומתו כל דבר בחייו נראה
מושלם, והוא התחיל למצוא רע בכל דבר שעשה, עבודה, חברים, שגרה,
הכל... וככה מה שנראה כמו מעשים שאין בהם שום רע, הוא הצליח
למצוא דברים רעים, וזה הפך להיות "הרע" שבחייו ולפני שידע מה
קורה היה "רוע" בכל דבר בחייו".
הזקן סיים במילים רגילות של "נתגעגע אליך", "ותשמור עלינו
מלמעלה", הסתובב והלך, לא לפני שהכלב נתן חירבון לתוך הקבר.
שהיה קצת חרא שיראו קצת טוב ב....