שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא אליי, והיא הסכימה ברצון. אמרתי
שמתוכננת איזו הפתעה, היא מתה על הפתעות, כל דבר קטן יכול
לעורר בה אושר אינסופי ולהספיק לה על מנת שתוכל להגיד לי כמה
שאני מקסים במשך ימים ארוכים. ואילו אני, היה משהו שרציתי
לעשות, אבל לא יכולתי לגלות את זה מבעוד מועד, כי לבטח לא
הייתה מסכימה לבוא.

כשהיא נכנסה, הצעתי לה לשתות אבל ליוויתי אותה מהר לחדר שלי
וסגרתי את הדלת, מסובב את המפתח בדלת פעמיים כדי למנוע מההורים
הסקרנים את מנת הסקרנות הלילית שלהם. היא חייכה, מופתעת מן
הלהט שגיליתי, והביטה בי בחוסר ריכוז, כשהיא מתחילה פותחת את
כפתורי החולצה מקדימה. עצרתי בעדה ואמרתי באסרטיביות, "לא זו
ההפתעה שתכננתי להיום. שבי רגע." היא התיישבה, עמימות-מה עולה
בעיניה ומציפה את הצבע הירוק הזוהר בגווני אפור שנורת
הפלואורסצנט הגדולה משתקפת בהם.

"היום יום השנה, שבו אני צריך לתפוס את הזבוב והג'וק המסתתרים
בחדר שלי. הם תמיד באותו מקום, זאת לא תהיה בעיה. עכשיו
אחת-עשרה, יש לנו עוד כמעט שעה, אחר כך אני אעשה את הריטואל
הדרוש, כלומר אוציא אותם ממקום המחבוא שלהם ואזרוק אותם לפח.
זה יעניק לשנינו אושר." היא פערה את פיה בחוסר אמון בולט במה
שאמרתי, ולמעשה - פקפוק משמעותי בשפיות שלי. בלי לפצות פה היא
הסתכלה עליי בדאגה, העבירה את ידה הקרירה עדיין מן הרחוב על
מצחי, וכשראתה את החיוך התמים על שפתיי, התקרבה אליי,
ניחוחותיה מציפים את נחיריי ומרטיטים אותם. נשקתי לה. היא
הייתה כל כך טעימה, כל כך שונה מהרגיל, שחשבתי שהיה זה מוצלח
במיוחד להזמין אותה לכאן הערב. אף פעם לא הזמנתי אף אחד לטקס
השנה הזה. בקושי הצלחתי לנתק את עצמי ממנה, שפתיה נותרות
תלויות באוויר עוד מספר רגעים, עיניה נפקחות לאט-לאט כלא
מאמינות, אבל שמתי אצבע על פיה ואמרתי לה שיש לנו עוד זמן.

הדקות חלפו במהירות שרק אנשים מאוהבים יכולים לתאר ולהבין. רוב
הזמן לא דיברנו, אלא רק החזקתי את ידה בידי וליטפתי את פרקי
אצבעותיה העגלגלות, מיששתי את כל עקמימויות עורה, שהכרתי טוב
יותר משלי, חקרתי שוב את שינויי גווני עיניה בתאורה המרצדת של
החדר, התקרבתי והתרחקתי ממנה כדי לחוש את ניחוחותיה ואת הקרינה
האופפת אותה בחברתי תמיד, והיא ישבה, חצי-חיוך על שפתיה, עיניה
סגורות למחצה, ראשה מתרפק על משענת הספה ורגליה היחפות מונחות
על הכיסא, כשבהונותיה רועדים מפעם לפעם ממשב אוויר קריר המגיע
מבעד לחלון.

בחמש דקות לשתיים עשרה עצרתי עצמי מכל המחשבות עליה. הגיעה
השעה. אמרתי, "קניתי את שעון המחוגים שעל הקיר בדיוק למטרה זו.
עכשיו הוא יתחיל לצפצף ואני אוציא את הזבוב והג'וק מהמגירה."
לא ידעתי שהם שם בוודאות, אבל ידעתי שאפילו אם לא, יש לי חמש
דקות לחפש אותם בכל רחבי החדר. חוץ מזה, מה כבר יכול להיות אם
הפעם לא אמצא אותם? זה שחלמתי פעם שעליי למצוא אותם, אחרת ...
- לא אומר שאני יודע מה יקרה, ולא אומר שאני חושש מזה באמת.
למרות שהחלומות האלה, הקרובים כל כך להתגשמות במציאות, בדרך
כלל מבוססים על משהו בכל פרטיהם. לא נתתי לחשש להציף אותי,
הסתכלתי בעיניה ופתחתי את המגירה הריקה.

לא רציתי להסתכל עליה, כי היא הייתה קוראת בעיניי לא רק חשש,
לא רק בהלה, לא רק הפתעה, כי אם פחד חייתי ויצרי שמשתלט על כל
הגוף, מרעיד אותו, גורם למחצית השרירים להימתח ולמחצית השנייה
להתכווץ, מזרים את האדרנלין לדם בכמויות חסרות תקדים, ושולח
פולסים אדירים למוח הגורמים לדופק להישמע באוזניים כאילו הלב
היה בקרבת מקום אליהן. פתחתי את המגירות האחרות, וכשגיליתי שהן
ריקות בדיוק באותה המידה, התחלתי לחפש על הרצפה מתחת לשידה, על
הספה, מתחת לספה, בקפלי בגדיי, מתחת לשולחן, מתחת לכיסא, פתחתי
את הארון והתחלתי בפאניקה לזרוק את הבגדים החוצה ממנו, מנסה
להעביר אצבעותיי על כל קפל וכל כיס על מנת לחוור לעצמי לאן
נמלטו שני החרקים, שבשנים הקודמות תמיד הייתי מוצא אותם מתים.
הצפצופים של השעון התגברו בצורה לא הגיונית, הגב שלי התחיל
לכאוב כאבי תופת, וידעתי שכבר פספסתי את השעה. זיעה קרה
התגלגלה במורד גבי בזרמים שלא הכרתי כעצמתם. התרוממתי והסתכלתי
אחורה.

היא ישבה שם, וחייכה אליי בפה סגור, במבוכה. ניגשתי אליה,
מחטיף מבט אל השעון המראה דקה אחרי שתיים עשרה. כשהתקרבתי לנשק
אותה היא פתחה את השפתיים. מחושי ענק בצבע חום בצבצו מפיה.