קברים נסגרים
פצעים נפתחים
יום של זיכרון
צפירה עולה
עד לב שמיים
כיללתם של המתים
קורעת את הלילה
מפלחת את הלב
למה?
זועקים הם
המבלי אין קברים?
למה הבאתני לארץ זו
ארץ שאיננה זבת חלב ודבש
ארץ זבת דם ודמעות
ארץ אוכלת יושביה
הלא הזהירוך
מפניהם של הנפילים?
הלא ידעת
שאידיאולוגים רק נופלים?
מה זה שעשית
ששלחתני כך למות?
ולמה זה שיקרת,
הונית בשחיתות?
כבר לא טוב למות
בעד ארצנו
כבר לא רוצים למות
בעד עצמנו
רוצים קצת שקט
חדשות פחות רעות
למה אצלנו אי אפשר
לראות פחות מהזוועות
בבריטניה מתה מלכה בת מאה
וכולם אחזו חיל ורעדה
אצלנו היו מנידים בראשם ואומרים
"איך שרדה הפיגועים? זו לנו חידה"
מגש הכסף של מדינת היהודים
ספוג דם רב,
שנאה ופחדים
ומי יזכור אותנו כשנלך בדרכנו?
מי יזכור אותנו כשניסגר בקברינו?
ומי יזכור האם, שטופת הדמע, מיבבת
והאב מקריא קדיש בלא שום קול, כי אין שלהבת
ולמה זה שאין לנו ת'שכל להפסיק?
ולמה זה הפכנו משמות לעוד סתם פסיק?
ולמה הרשימה רק הולכת וגודלת?
ולמה לא יבוא משיח ויגמור איוולת?
ולמה עוד הורים בוכים הלילה בכאב?
ולמה יום-של-מוות במשב-רוח אורב?
ולמה לא נשים לזה ת'סוף כאן והיום?
ולמה, אימא, למה, למה אין לנו שלום?

אהוד גת