בני האדם, אנחנו.
שופטים, אותנו, את עצמנו.
למה אנחנו עושים את זה לעזאזל? משהו חסר לנו, משהו בלתי נתפס,
וזה לא מניח לנו לחיות בשלווה מנצחת. מה זה? האם יתכן שאין זה
אלא משהו בלתי קיים? מה אם הסיטואציה היא למעשה פשוטה בהרבה
יותר מהפנטזיה הבלתי מודעת והפרועה ביותר שיש לכל אחד מאתנו?
ניתן לראות זאת לרוב בסרטים, או בסיפורים. ניתן לראות את המשהו
החסר הזה שמשפיע לבלי היכר על החיים התקינים שלנו. בכל אחד
מאותם ספרים תמיד נקרא על מעשיה זו, או אפיזודה אחרת, ומשהו שם
יתערער מסיבה כלשהי. בפעם האחת הנערה תאבד את אהובה למישהי
אחרת, ובמקרה אחר הנסיך ישליך את הנסיכה ויישא את התופרת. ואין
הדברים האמורים מתייחסים רק לנושא הלב, אלא לתופעה כולה. כאילו
ניתן להצביע בבירור על משהו שלא מסתדר אבל נתפס בתודעה האנושית
כחלק בלתי נפרד מהחיים פשוט משום שאיכשהו זה פשוט ככה זה, אך
עם זאת טמון בכל אחד ואחת מאתנו וגורם לנו בסיטואציה זו אחרת
לאבד תקווה. ותקווה מהי?  מילה! לא יותר מזה. מילה עם משמעות
שאנחנו, בני האדם בקלקלתנו המצאנו. בדיוק כמו יתר המילים,
בהברות שונות, בשפות שונות אך לפי אותה המתכונת: המצאנו לכולן
חוקים ברורים. כאלה אנחנו, תוחמים דברים, פוחדים מעצמנו. מדוע
אין אנחנו עוצרים לרגע ומבינים דבר פשוט ותכליתי: זה רק אנחנו.
תסתכלו סביב, תפקחו את העיניים. כל עניין הדברים הנסתרים
וההתרפקות על מערכת כוכבים בשאיפה המתמדת שהם אלו שינחו אותנו
בחיינו הקצרים מאוד חביבה בעיני. למעשה אני עצמי חובב מושבע של
הנסתר והבשורה שהוא מחביא באמתחתו, אך בחיינו!  את מי אנו
רואים סביב? בכל המחקרים והניסיון העצום שיש לנו כבני אדם
שליטים ( המוחלטים ), בארץ המובטחת? ( איש איש וארצו ). זה רק
אנחנו פה, היו רגועים. סליחה, גם מעט בעלי חיים מדהימים
בתמימותם מקיפים אותנו, מניחים לנו לשלוט בהם. ( כולל ניסויים
מזעזעים שאגב כך, אנחנו, האגוצנטרים, נחכים לרפא אותנו, שחלילה
לא נכחד מעל הפלנטה. ואז מה יישאר? )
חיפוש משמעויות, ניתוחי מצבים וסקרנות מסתעפת אשר לא מפסיקה
לחקור ולשאול בכל רגע נתון.
ומה אנחנו חוקרים למעשה, את עצמנו. אותנו. באופן מסוים כולנו
חד הם, ( ואין לי כל כוונה לפגוע באינדיבידואליות המקסימה של
איש ), אבל אנחנו משמשים כמראה חלקית בכל מגע שלנו עם אדם אחר.
אנחנו פוגשים אדם כלשהן. מכר, זר. אנחנו מכירים אותו, אולי
דווקא לא. אנחנו מביטים לו בעיניים, מסתכלים, חוקרים. אנחנו
עושים זאת לרוב מבלי לייחס לכך חשיבות. ברגע שאנחנו מביטים
בעיניו של אדם אחר באיזשהו אופן אנחנו מצליחים לראות פנימה, לא
רק צורה מסוימת עם צבע שונה. ומה אנחנו רואים שם בעצם, אותנו.
אנחנו רואים שם, בתוך כל האדם השונה מאתנו אנו רואים את עצמנו.
אנחנו רואים אותנו בדרך שהאדם מביט בנו. אנחנו רואים איך הוא
רואה אותנו ולרוב, גם אם זה גורם לנו לחוסר הסכמה ולהתנגדויות,
זה באמת אנחנו. זה חלק שאותו אדם מצליח לראות.
וכך, בהביטנו סביב סביב, מבינים שלבסוף אין בכלל עם מי או עם
מה לריב, אולי משהו עוד יכול להשתנות. הרי כל אחד מגיע לכאן
כדי לתרום את חלקו. האם כבר גיליתם איזה חלק אתם מהווים בפזל?

בני האדם, אנחנו.
שופטים, אותנו, את עצמנו.