"מהר, קדימה!" היא הפצירה בו. נושמת היתה במהירות מופרזת, גופה
מרגיש חלש אחרי המסע המפרך שעברו עד כה. "אל תלחיצי אותי, אני
אעשה עוד ניסיון לעלות על פני השטח", הוא ענה לה בקור רוח ועצר
במקום. הלבן הקיף אותם מכל עבר, הכל לבן, ברקע הם יכלו לשמוע
את קולות המכוניות והמשאיות שחלפו במהירות מסחררת. רק המחשבה
של הידרסות על ידי מכונית העבירה בו צמרמורת של פחד, אך בכל
זאת הוא עשה ניסיון נוסף לעלות למעלה, לצאת אל האוויר הפתוח,
אל השחור שבחוץ, לעזוב את הלבן מאחור ולצאת אל הכביש הראשי
והסואן, ישר על קו הפרדה רצוף!!!. "תיזהר, משאית!" היא צווחה,
שניהם קפצו על האספלט השחור והתקפלו לגודל מינימלי, המשאית
חלפה במהירות וגלגליה כמעט שפגעו בו. הם חיכו דקה ומיד רצו אל
שוליי הכביש, הוא ראשון והיא בעקבותיו נגררת. למזלם הרע הם
מצאו את עצמם נופלים אל תוך תהום ענקית, או יותר נכון עפים
ברוח הקרה, עד אשר גופותיהם הקטנים ניטחו על קרקעית התהום. היא
איבדה את ההכרה. היסטריה פקדה את גופו השברירי, הוא החל לבכות,
תחילה חלש ואחר כך בקול רם, בכי אמיתי ומשחרר. דמעותיו המלוחות
נזלו עליה והעירו אותה, ואז מבטיהם נפגשו, היא חייכה אליו. הם
קמו והחלו לשוטט במקום, עד אשר מצאו צנצנת של דבש, מונחת על יד
סלע גדול. הם חיבקו אחד את השני, היא נשקה לו באהבה. ואז
בצעדים קטנים הם התקרבו אל הצנצנת, מבפנים הם יכלו לשמוע את
הקולות קוראים להם "בואו, חיזרו הביתה", זה הספיק להם. הם
טיפסו בעזרת סולם קטן שהיא שמרה בכיס למקרה הצורך, שלב אחרי
שלב עד אשר הגיעו אל שפתיי הצנצנת וצללו עמוק אל תוך הדבש,
מתמזגים עם האחים והאחיות שלהם, הם שוב בבית.