אני יושב בחדר התצפית ומשקיף על העמק, על ההרים, הגבעות,
הואדיות, הכפרים. ומדי פעם רואה ילדים משחקים כדורגל או תופסת
וכמובן בכפר למטה הכל נראה שקט ורגוע.
לפעמים עולה בי המחשבה למה אני פה ? הרי כל כך שקט כאן, כל כך
רגוע שאפשר לשכח שבמרחק כמה קלומטרים צפונה או צפון מזרחה מכאן
אנשים יושבים בשפניות או משכיבים מארבים ואני כאן , נמצא
באידיליה של השקט עם הנוף המדהים של עמק פורח באביב, ילדים
משחקים כדורגל וכמה חקלאים חורשים את השדה. לפתע קול מפריע
למחשבותי "שוהם - שני מולי במשני"
אני לוקח את משופרפרת ועונה "מולך"
אבל הקול הזה נשמע נעים, רך. קול כמו של ילדה, קול ששובר
לבבות, קול שחודר עמוק פנימה לתוך הלב. אני מרים את השפורפרת
ושואל "שלום מי זו ?" כמובן שזו שאלה רטורית. אני יודע מי זו.
אבל אני צריך את הבטחון המוחלט שזו אכן היא.
"הילה" היא עונה.
"מה שלומך ?".
"בסדר. תגיד לי, הנגמש והטנק תקינים . . ." בזמן שהיא שואלת את
השאלות ששואלים כל יום בצבא כי זה הנוהל, אני מתחיל לדמיין איך
הקול הזה נראה ומנסה להשוות את זה למה שאני זוכר מהפעם היחידה
שראיתי אותה. למען האמת ראיתי אותה פחות מדקה.
באחד הימים לפני שחזרתי הביתה ירדתי בשירה לבסיס הגדוד, נכנסתי
לחמ"ל ושם היא עמדה. לא גבוהה, מתולתלת בעלת תלתלי זהב עד אחרי
הכתפיים ועיניים כחולות ששבו את עיני ליבי ומחשבתי.
"שלום, אני רוני" אמרתי.
"אני הילה. אה, זה אתה. מאוד מוזר עכשיו גם לראות אותך אחרי כל
השיחות שהיו לנו".
"כן, גם לי זה מוזר".
נמלאתי פחד לא מוזר, חרדה. לא ידעתי כיצד להמשיך את השיחה או
מה אפשר עוד לומר אז פשוט אמרתי "ביי. אני בדרך הביתה." ויצאתי
מהחמ"ל.
מאז עבר זמן רב, ומה שנשאר לי בראש זה תלתלי הזהב והעיניים
הכחולות ופנים של ילדה, כמו הקול המדהים שנשמע כמעט כל יום
בקשר.
אני עונה לה "כן, הנגמ"ש והטנק תקינים." ומנסה למשוך את השיחה
עוד קצת "אז איך המשמרת ?"
"קצת משעממת אבל בסדר"
"מתי את יוצאת הביתה ?"
"ביום חמישי"
"יש תוכניות ?"
כן, אני יוצאת לטיול בגולן. טיול מיים כזה ביהודיה"
ובדיוק כשרציתי למשוך את השיחה לנושאים קצת יותר מעניינים זה
קרה שוב. כמו ברוב הפעמים הקודמות נשמע צלצול ברקע והיא אמרה
"תראה, אני מצטערת, צריכים אותי זה מהחטיבה, אתה מבין? ביי"
אני נשאר בפה פעור, השפורפרת ביד, מאוכזב ששוב לא הצלחתי לדבר
איתה עוד ולגלות עליה עוד פרטים שיעזרו לי לכבוש את ליבה.
אני מניח את השפורפרת במקום ומנסה לחזור למחשבות שלי. לטבע,
לאיכרים, למוצב שנמצא מעל העמק, לשאלה המעיקה עלי מאז שהגעתי
לכאן בערך- האם הילה מחבבת אותי בכלל ?
ואז הבנתי היא חדרה למחשבות שלי ועכשיו הן שלה.
אני יושב בבית קפה בתחנה המרכזית בתל אביב. הילה יושבת מולי.
"מזמן רציתי לפגוש אותך פנים מול פנים בלי טלפונים ובלי
מדים."
"גם אני מאוד רציתי לדבר אתך בלי לחץ כשאפשר לראות אותך"
כך התפתחה השיחה בבית הקפה זמן רב. לפתע היא מסתכלת על השעון,
עושה פרצוף חמוץ ואומרת " לא שמתי לב איך הזמן רץ ופספתי את
האוטובוס האחרון". ומיד ובלי היסוס אני מציע לה הצעה שתמיד
תוכל לסרב לה אבל רצוי שלא "בואי לשון אצלי, יש לי חדר לבד וזה
לא יפריע לאף אחד."
אנחנו נוסעים באוטובוס אלי הביתה. אני יושב ובוהה בחלון בעמודי
התאורה שחולפים במהירות, בעצים, במכוניות, בבתים. פתאום אני
מרגיש מגע נעים בכתפי. אני מסיט את מבטי ורואה את הילה מניחה
לאט לאט את ראשה על כתפי ונרדמת..
האוטובוס עוצר. אני מעיר אותה בעדינות ומסביר לה שהגענו ושצריך
לרדת.
אני מוביל אותה לביתי. בדרך אני קוטף פרח ומגיש לה אותו. היא
מחייכת חיוך של תודה ושמה אותו בין תלתליה הזהובים.
אנחנו מגיעים לבית ואני מובל אותה לקומה הראשונה. אני פותח את
הדלת ומוביל אותה דרך הסלון למזדרון החשוך, לפינת המחשב, ואז
לחדרי. אנחנו נכנסים בשקט לחדר אני סוגר את הדלת ומדליק את
האור. בחדר יש ספריה עם קלסרים וספרים, השולחן מלא בערמה של
ניירות. ארון בינוני בצבע כחול עז התואם במפתיע למדפי הסיפריה.
המיטה היא ספת נוער רגילה שהברזלים בקצוות המיטה שחורים
ומעוגלים בפינות. אני מתישב על המיטה ואומר "ברוכה הבאה לחדרי
הצנוע" .
היא מחייכת. אני מסתכל לה בעיניים הכחולות, היא מביטה במבט
מיוחד כזה שאומר משהו. אני מנסה להבין את פשר המבט ומחדד את
מבטי כלפיה. היא מתקרבת אלי עוד ועוד אך איננו יכולים להסיר את
מבטינו זו מזה. זהו, היא במרחק מגע עכשיו. היא מתיישבת לידי
ואז ראשינו מתקרבים אט אט, שפתנו נפגשות ......
לפתע נפתחת הדלת בעוצמה. אני נבהל וקופץ ממקומי. אני מפנה את
מבטי ואז רואה בפתח את גרג, בחור גדול לבוש במדי צבא ענקיים
בשחפץ אפוד וב M16 המפורסם של צבאנו.
"הערתי אותך?" שאל גרג במבטע האמריקאי הכבד שלו.
"מה פתאום, סתם שקעתי במחשבות גרג" עניתי.
"בטח בטח" ענה גרג בספקנות. "מי מחליף אותי בשמירה ?"
אני מחפש את רשימת השמירה בין כל יומני התצפית ותפזורת הדפים
שנמצאת על השולחן. בסוף אני מוצא את הרשימה ומסתכל. "עדי
וליאור" אני אומר לו בבטחון.
"תודה. אני להעיר אותם"
גרג יצא ושוב התיישבתי על כיסא התצפית הגבוה. ושוב נשארתי לבד
עם העמק, האיכרים שקוצרים בשדות,עם הילדים שמשחקים כדורגל, עם
העמק, השדות ולבד עד שתגמר המשמרת.
נכתב באביב 98 |
