הבוקר ראיתי על ספסל ברחוב,
שתי פיליפיניות ואישה מפוררת,
הפיליפיניות צחקקו, והאישה נזכרה,
ששלמה המלך שילם עליה בסרט.
אם פופקורן קנה, את זה איני יודעת,
כל שבראשי הוא שזה בסימפל פאסט,
הפיליפיניות פטפטו על אוכל מגניב,
והזקנה לא יכולה לאכול אפילו מאסט.

וככה בזמן שהזקנה לבדה הצטמחה,
אולי נרקבה, ולא שמתי לב,
הפיליפיניות קשקשו על ארץ פיליפיניה,
והתייחסו לזקנה כמו לכלב.
למעשה בכלל לא לבולדוג היא דמתה,
יותר לצב שמתכונן למרתון,
פניה יצאו במין קימוט מעוות,
פאק, חבל שלא צילמתי לעיתון.

אבל הפיליפיניות אמורות לטפל בעקומה,
לנקות לה את בית השחי, לשים לה קרם לחות,
להלביש אותה יפה, שלא תהיה ערומה,
להוריד לה שפם בעדינות עם חוט.
לשחק איתה טאקי, להכין לה פירה,
לקנות במבה אמיתית, לא אדומה,
אז למה הן לא רואות אותה ממטר?
רק בגלל שהתקמטה לה הפטמה?

אני, הקטנטנה, דילגתי וצחקתי,
הקפתי אותן פעמיים בלי לעשות מהומות,
בגלל שאני חתיכה, אני בכושר,
הרקובה, לעומת זאת, הולכת למות.