היה זה לילה קר וגשום. כל מי שהעז להסתובב בחוץ בשעה מאוחרת זו
נרטב. הוא נשאר יבש. הוא לא היה בחוץ, וקולות הגשם לא הפריעו
לו להתרכז במלאכתו.
מזה שעה הוא מסתובב בתוך הבית השקט, מוריד תמונות מהקיר ומדי
פעם מקשיב לקירות, רק כדי להראות דרמטי. הוא היה טיפוס דרמטי.
חייבים להיות כדי לשרוד במקצוע. לבסוף הוא מצא את מבוקשו,
ומייד התחיל בעבודה.
בחוץ הגשם התחזק והחריש כל קול מלבד קול סיבוב החוגה, שאותה
סובב האדם לבוש השחורים. כעקרון, הוא לא היה טיפוס של שחור,
למעשה, אדום הלם אותו בהרבה, אך היה זה מתוך כבוד למקצוע.
למתבונן מהצד היה נדמה כאילו אין הוא בכלל נוגע בכספת, אלא רק
מרפרף בידיו מעליה ולוחש לה דברי סוד. האמת, כמו בכל דבר
בחיים, היתה אי שם באמצע.
הוא ידע את עבודתו, והיו שאמרו שהוא הטוב מכולם. כמובן שהיה זה
הוא שדאג להפיץ את השמועה, אך הדבר לא גרע מנכונותה. וכרגע,
הוא עמד לפני פריצה מוצלחת של עוד כספת.  
הגשם בינתיים נחלש וקול חיכוך בד משך את תשומת ליבו, הוא
התעלם, אך הבין שעליו למהר.  והוא אכן מיהר. קול נקישה הבהיר
לכל הנוגעים בדבר שהכספת נכנעה, הוא פתח בזריזות את דלת הכספת
ושלח ידו פנימה. הכספת היתה ריקה.
קול גיחוך מאחוריו גרם לו להסתובב בחדות. הוא התאמן שנים על
הסיבוב הדרמטי, וביצע אותו במהירות, כמעט ללא קול. בפינה עמדה
לה דמות שחורה, דקה ולא גבוהה במיוחד. הוא מיהר להתיישר
כשהתחילה הדמות להתקרב לעברו, וגילה עד מהרה שלפניו עומדת
בחורה שחורת שיער לבושה כולה בשחור. היא היתה כה אפלה שהגנב לא
יכל להסיר את מבטו ממנה.
"זה מתוך כבוד למקצוע", הפטירה לעברו בקלילות כשראתה את מבטו.
קולה היה שחצני, מתנשא ומלא זלזול. הוא היה מאוהב. הבחורה
האפלה סימנה לו להתקרב אליה, והוא גילה כי הוא איננו יכול
להתנגד. הוא היה כולו שקוע בעיניה השחורות ולא יכל להבחין במוט
שהיא החביאה מאחורי גבה, עד שהאחרון פגע ברקתו.
הוא צלל לרצפה בשקט חרישי, ראשו כאב מצלצולי אזעקה. הוא שמע
אותה מקודם, אך הוא היה מסונוור, מסונוור מאפלתה. תוך כדי
נפילתו הצליח להבחין בדמות האפלה שוברת חלון זכוכית ומסתלקת.
קול נוסף חדר לראשו, אזעקה נוספת, לא מסונכרנת עם קודמתה,
נשמעה. הוא הבין מייד כי היתה זו מלכודת וכי כעת עליו לברוח
במהירות. לא היה זה הזמן לאבד את ההכרה. ניסיונו העשיר לימד
אותו כי בעוד דקות ספורות יתמלא החדר באנשים עצבניים בפיג'מות,
והוא ידע כי אין לדעת מה יעשה אדם שהרגע העירו אותו מן השינה.

הוא התרומם על רגליו וכשל לעבר החלון. בחוץ נשארו מהגשם רק
שלוליות, והוא היסס רק לשניה כשקפץ מהחלון החוצה. במקצועו, הוא
ידע, תמיד כדאי לפרוץ לקומה ראשונה. כשהיה במרחק כמה מטרים
מהבית כבר התחילו להדלק אורות, אולם הוא כבר היה בטוח. עוד
מספר דקות והוא יהיה הרחק מההמולה.
רק לאחר שהתרחק כחמישה רחובות הוא הרשה לעצמו לנוח על ספסל
בודד. הוא מישש את ראשו, והבין שלמד הלילה לקח חשוב ביותר. הוא
גם ידע שלעולם לא יממש את מסקנות אותו הלקח. כאב לו, אך הוא
ידע שזו טיבה של העבודה שלו, הוא שלח יד לכיסו והוציא שרשרת
זהב.
"חובבנית", גיחך חרש לעצמו, "מסתבר שהכספת לא היתה ריקה...".
הוא קם ושרק לעצמו אל תוך הלילה.