כל לילה, ישר אחרי שאנחנו גומרים, היא מתגלגלת מעליי, ואומרת
איזשהי הערה שאמורה לעודד אותי.
כמו למשל 'זה היה כיף!' או 'וואו! זה הכי טוב שיש!' או 'בוא
נעשה את זה עוד פעם'.
בהתחלה שמחתי. היא הייתה היחידה שעודדה אותי, ואני האמנתי לה,
והסכמתי לעשות את זה עוד פעם, למרות שכאב.
וכל פעם שחזרנו על זה, אז לא הרגשתי כאב. הרגשתי הארה, גיליתי
את האל.
וצללנו לתוך החשכה השמימית ששררה בנו. ידענו ששם לא ניפרד
לעולם.
לפעמים רציתי לא להאמין. לא לחשוב שזה קיים. ידעתי שאם הכול
יתפרק אני לא אשרוד את זה.
ובכל לילה, מחדש, היא עלתה עלי עוד פעם, ולמרות שכאב, הבלגתי.
יום אחד, אחרי שגמרנו, היא הסתובבה, ואני כבר הייתי מוכן, אבל
אז היא אמרה 'זה היה נהדר', ונרדמה.
אז חשבתי, מילא, פעם אחת. ידעתי שקורעים אותה בעבודה, היא
הייתה עייפה,אז הבלגתי.
ולמחרת כבר לא פחדתי, כי זה כבר לא היה נפלא, ואחרי שגמרנו,
אני יזמתי. פעם ראשונה. אני הצעתי לה עוד פעם אחת. היא לא
רצתה. 'אני עייפה, קורעים אותי בעבודה, עזוב, מחר.' ואני
חיכיתי. ולא יכולתי להירדם. ולמחרת, כשכבר הגיע הלילה וגמרנו,
היא פתאום אמרה שהיא חייבת ללכת.
ואני הבטתי לה בעיניים, ופעם הם שגעו אותי. עיניים מדהימות, עם
גוון חושני ומסוכן של ירוק בהיר.
ופתאום כבר ראיתי בקצה העין נקודה שחורה. והנקודה הלכה
והתרחבה, ובסוף כיסתה לה את כל העין, ואני הבטתי בשני חורים
שחורים, החשכה השמימית, שלה ציפיתי כל לילה, צבטה אותי חזק,
ואמרה 'הנה, הגעתי.'
ואני סובבתי את הראש, ואמרתי שאני מבין. והיא אמרה שהיא תחזור
מחר, והעבירה לי יד בין השערות בדרך החוצה, כמו שפעם עשתה,
אחרי שגמרנו, בלי לבקש עוד פעם.
והמגע שלה חותך לי את העור כמו סכינים. אני לא רוצה שהיא תיגע
בי. עם עיניה השחורות. החשוכות.
אני רק רציתי עוד פעם.
והיא חזרה.
למחרת היא הופיעה, כרגיל, בערב, בבית.
ואני חיבקתי אותה, והבטתי בעיניה הירוקות. איך יכולתי להיות כל
כך טיפש?
ואחרי שגמרנו, היא העבירה את היד בשערי, ואני לא ביקשתי עוד
פעם.
וגם היא לא ביקשה.
ובעת שהדם מטפטף על פני, חיבקתי אותה, ואמרתי, 'וואו! זה הכ
טוב שיש!'.