פנסי הרחוב נדלקים אחד אחד לאורך השדרה, צבעם הכתום נבלע
בדמדומים של הערביים. מדי פעם נושאים הכלבים את קולם ביללה
ארוכה ויגעה במרחק ובריזה קלה שוטפת את הרחוב לקראת ערב.
אבן הצור מתגלגלת ונוחתת על חמש. רגליה הדקות שוב גוררת עצמן
על פסי הגיר הלבן, עושות את הדרך המקוללת. לא מתוך הנאה, ההנאה
דעכה עם הזמן, מכורח ההרגל ככול הנראה. מאד פשוט, שתי קפיצות
על רגל אחת, אחת על שתי רגליים, עוד אחת על רגל אחת ובחזרה...
בלי לדרוך על הקווים, אלו החוקים. סך הכל אסור לשבור את
החוקים, בלי חוקים איך יהיה סדר?
מתכופפת להרים את האבן בעודה נזכרת איך אמא תמיד מכריחה אותה
לסדר את החדר. לפעמים אפילו פעמיים ביום. צעקה להרים את הבגדים
מהרצפה ולנגב אבק מכל הרהיטים, אפילו מהמדפים הכי עליונים.
תמיד רעדה כשפקדה עליה לאסוף את המטלית ולא משנה כמה התאמצה
לנקות, בשלב מסויים הייתה צועקת עליה, חוטפת אותה מבין ידיה
ועוברת שוב על הכל בתנועות חדות, כמשפשפת כתמים שלא היו שם.
היא לא ממש מתנגדת, מנסה למחות או להתלונן, גם ככה לאמא קשה.
שיווי המשקל התערער לרגע יחד עם המחשבות שבראשה ורגלה האחת
המונפת באוויר איימה לגעת בקרקע. היא מייד תקנה את המצב, פורשת
ידיה לצדדים, מאוזנת. הבריזה שנישאה במעלה השדרה גלשה תחת ידיה
בקרירות, גורמת לתחושת ריחוף לזרום במורד גווה, מדמיינת שיכלה
לעוף. היא מדמיינת הרבה. כשצעקותיה של אמא היו מתחזקות בסלון
היא מיד הייתה סוגרת את דלת חדרה ונשענת על אדן החלון, פורשת
ידיה. ובסלון גם אמא פרשה ידיה, מול פניה אומנם... לא שזה מנע
מאבא לסטור לה בחדות שוב. לפרוש ידיים זה לא תמיד הפתרון, גם
צעקות הן לא פתרון, אבל לאמא קשה גם ככה, אז היא שתקה...
האבן נגררה בקול חריקה וכמעט החטיאה את משבצת מספר שבע. היא
חייכה לעצמה, מדלגת בקלילות על מרצפות הרחוב הגדולות. כמו בפעם
הזו שאבא לקח אותה לתחנה להראות איפה הוא עובד, עוד בתקופה
שחייך. הוא הסביר לה כיצד הוא עוצר אנשים רעים וכאלו שעברו על
החוק. כי חוק זה דבר חשוב, אולי הכי חשוב! הרי בלי חוק לא יהיה
סדר...
היא קנאה באנשים שגרו קומה למטה- אלו שהחיים שלהם מסודרים עד
הפרט האחרון. לקום בבוקר, לנשק את האישה, לצאת לעבודה, לחזור
בערב הביתה עם משפט סתמי של "מותק אני בבית". ליפול תשושים מול
הטלווזיה ולהגביר עד המקסימום כדי לא לשמוע את השכנים. מאה
גרם פיצוחים, שני אקמול ובידוד לקירות גם שומרים על החלומות
שלהם. בלי הרבה בעיות...
3, 2 ,1 - גם את זה היא עברה בשלום. האבן מתגלגלת ובולמת בדיוק
בתוך העיגול של הספרה תשע. יום המזל שלה, כל זריקה בול, כנראה
היא ירשה את זה מאמא. גם היא קלעה בול בין העיניים של אבא,
מאותו הטווח בערך, אפילו שירד לה דם מהאף, העיניים דמעו וידה
רעדה על ההדק. היא התכווצה ליד החלון בחדרה וחיכתה בשקט עד
שאמא תקרא לה לנגב את נתזי המוח המדממים מהקיר, ואח"כ תשוב
ותשפשף אותם בעצמה לא משנה כמה נקי הוא יהיה... אך היא לא קראה
לה, סתם התמוטטה בחוסר אמונה על הבלטות כשהאקדח המעשן אחוז
בחוזקה בין אצבעותיה...
אמא קיבלה 15 שנה בכלא על רצח- כי היא עברה על החוק, ובלי חוק
אין סדר, וסדר זה הכי חשוב! היא הרהרה בכך בעוד האבן נוחתת על
הרצפה, מספר סנטימטרים מחוץ למשבצת ה"10", מחטיאה בפעם השלישית
.לא משנה כמה ניסתה היא תמיד פספסה את הסוף... האור הכתום נשפך
עליה בולט בעלטת הערב. הכלבים שבים ומייללים נוגות מן המרחק
בקינה עצובה. והיא שבה וזורקת כבר במשך שלושים שנה, מחטיאה אבל
לא מוותרת.
את הילדות שלה לא יקחו ממנה, לא שוב... |