התכוונתי לצאת לבלות קצת, סוף סוף יום שישי בשבילי, נווה,
אשתי, נתנה לי קצת מרחב אחרי כל הימים של הבקשות והתחנונים.
צלצלתי לחברים שלי ואמרתי להם לצאת החוצה עוד כמה דקות כי אני
מגיע לאסוף אותם. לקחתי את המפתחות, נישקתי את אשתי לשלום
ויצאתי החוצה אל החנייה. הערב היה קר וערפילי, לא ערב אביב-קיץ
טיפוסי, התנעתי את המכונית ויצאתי לדרך.
במהלך הנסיעה בעיר הערפל דעך מעט אך חזר עוד פעם, כל הרמזורים
נראו כמזמינים אותי לעבור בהם, מיד עם הגעתי הרמזור התחלף
לירוק, ללא צורך להחליף הילוך, אחרי נסיעה של כמה דקות ללא
רמזורים הופיע רמזור שהירוק בו הבהב, השאננות גברה עליי, כל
הרמזורים נתנו לי לעבור, זה לא יהיה יוצא מן הכלל, האצתי
מהירות והגעתי לעבר הצומת, עמדתי לעבור אותה כאשר האור היה
צהוב, פתאום מצד שמאל שלי הגיחה מכונית משום מקום במסלול ישיר
אליי, לא יכולתי לעשות כלום.
אחרי זה והרגשת הכאב החד הדבר הבא שראיתי כשפקחתי את עיניי הוא
אשתי והרופא  מביטים בי במבט מלא הקלה, הרופא כל הזמן הזכיר לי
את זה שהיה לי מזל שיצאתי עם פגיעות קלות בלבד, נווה פשוט
חיבקה אותי בדמעות. אחרי כמה ימים של בדיקות ומעקב חזרתי הביתה
מבית החולים
הבית אף פעם לא נראה יותר טוב, נקי ומסודר, לא כמו בפעם
האחרונה שהשארתי אותו, ונווה, היא פשוט נראתה שמחה מתמיד, כל
הזמן אמרה לי לשבת ולנוח ושהיא תטפל בכול.
הגיע יום ראשון, יום החזרה לעבודה. כולם במשרד קיבלו אותי
במחיאות כפיים, המנהל אף הזמין אותי לשיחה איתו על ארוחת
צהריים. הוא דיבר ואכל, אף בסוף הגיע לעיקר, "ראה את עצמך ממחר
כסגן מנהל המשרד הזה", לא יכולתי לפתוח את הפה, הייתי המום,
הוא התחיל לדבר על זה שתוכנית הייעול שלי עבדה מצוין והוא מפחד
שחברות אחרות "יגנבו" אותי, אז הוא החליט לתת לי את התפקיד
הגבוה ביותר, מתחתיו כמובן, לחצנו ידיים והוא שחרר אותי להמשך
היום. חזרתי הביתה וסיפרתי את החדשות לנווה, היא קרנה מאושר,
עכשיו היא ידעה שתוכל לחזור ללימודים שלה ותוכל להשלים את
התואר, אני היית זה שהעלה את הרעיון הזה מזמן אבל היא דחתה
אותו נמרצות מכיוון שחשבה שלא יהיה לנו מספיק כסף אם אני אעבוד
לבד בתוספת לשכר הלימוד שלה. היא מיהרה לעשות טלפונים כדי
להפיץ את הבשורה ולארגן מסיבה קטנה. אחרי השיחה הראשונה ניתקתי
את הקו וביקשתי ממנה ערב לבד, ערב רק של שנינו, כבר הרבה זמן
לא היה לנו ערב שקט לעצמנו.
לבוקרו של היום הבא קמתי רענן מתמיד, זה לא שישנתי הרבה בלילה
ההוא אך מן הרגשה כזאת עטפה אותי, הרגשה של אופוריה, של שלווה
ואוטופיה.
כשהגעתי לעבודה המנהל הראה לי את המשרד החדש שלי, המשרד היה
מושלם, רק ששמתי לב לערמת הניירת הגבוהה שהייתה על השולחן,
העבודה שהייתה עתידה להיות עבודתי, אחרי הסיור הוא הציג בפניי
את המזכירה שלו שמעתה היא המזכירה שלי.
צעירה, אדמונית, בשנות העשרים שלה, כנראה עבודה זמנית בדרך
למעלה, שמה היה עינב, בירכתי אותה לשלום וחזרתי אל המשרד שלי
והתחלתי לעבוד על הניירת. לקראת הערב, כשעמדתי לסיים לעבוד,
דפק על הדלת שלי המנהל, הוא שאל אותי אם העבודה החדשה לרוחי
ואיך בינתיים ואז פנה ישר לעניין בפרצוף רציני, "נכון המזכירה,
אולי אתה לא שם לב לדמיון, אך היא ביתו של אחי, תקשיב, רציתי
רק לבקש, היא דיי בודדה, גרה לבד בעיר, למה שלא תיקח אותה
לאנשהו, רק לארוחת ערב", ניסיתי להסביר לו שאני נשוי אבל הוא
התעקש, "תחשוב טוב טוב על העבודה שלך", ללא בררה, הסכמתי.
חזרתי הביתה והעמדתי פניי עייף ואמרתי שאני הולך ישר לישון, אך
באותו הלילה לא ישנתי, הרהרתי מה יקרה מחר בערב, מה יהיה עם
נווה.
קמתי בבוקר עייף, לא היה לי חשק לקום מהמיטה, חוץ מהעובדה שאני
צריך ללכת להרוויח את לחמי.
שמתי לב שאני מאחר לעבודה, התלבשתי במהירות ואמרתי לנווה שאני
אצטרך לעבוד עד מאוחר היום, נשקתי לה בחטף ונסעתי לעבודה.
בדרך למשרד המנהל טפח לי על השכם וקרץ לעברי כשהסתובבתי לראותו
הולך לדרכו, עברתי מול עינב בלי להסתכל אחורה אך נעצרתי למשמע
קולה, "בוקר טוב אדוני, קפה?", סירבתי והלכתי להסתגר במשרדי,
היה לי קשה לעבוד באותו יום אך הוא עבר במהירות. בזמן השיעור
של נווה נסעתי הביתה וחלפתי בגדים וחזרתי לעבודה. עינב ישבה
וחיכתה לי למטה, סימנתי לה והיא נכנסה למכונית, "אז לאן אתה
לוקח אותי?", "חכי ותראי", עניתי לה בחיוך קל.
כל הנסיעה לא הרגשתי בנוח במכונית, במכוניתי שלי, "למה אתה לא
מסתכל עליי, אני לא נראית מושכת מספיק בעיניך?", שאלה אותי
בקול עצוב, נמנעתי מלענות והתרכזתי בכביש, אחרי זמן קצר הגענו
למסעדה. אכלנו, דיברנו, סיפרתי לה הכול חוץ מהיותי נשוי,
העדפתי להסתיר את זה בינתיים, שלא תיבהל ותחשוב שזאת רק פגישה
זולה. אחרי הארוחה הסעתי אותה הביתה.
נשקתי לה על הלחי ובירכתי אותה בלילה טוב, "מה, אתה לא עולה?",
שאלה אותי בקול מזמין. לא יכולה להסיר ממנה את העיניים כל
הארוחה ובטח שלא עכשיו, מדוזה, המביטה בבן אדם, מכשפת אותו
בהופכו לאבן. עליתי למעלה בכניעה, תמונה יחידה הייתה בראשי,
עינב ויופייה שנפל עליי כמו מתנה משמיים.
בערך בשעה אחד עשרה צלצל הפלאפון, אני שכבתי במיטה ועינב ענתה,
אחרי דקה היא חזרה ואמרה שהתקשרה מישהי בשם נווה וחיפשה אותי,
קפצתי מהמיטה והתלבשתי במהירות, נשקתי לעינב על המצח ונחפזתי
לצאת.
כשחזרתי הביתה נווה פתחה עימי בוויכוח שהעיר את כל השכנים, היא
כל הזמן שאלה על עינב ואמרה שהיא כנראה לא מספיק טובה בשבילי
ושאני מחפש ריגושים במקומות אחרים, אני ניסיתי כל הזמן הזה
להרגיע אותה אך היא לא הסכימה.
בלילה הזה ישנתי על הספה, בעצם לא ישנתי, ישבתי ושמעתי את נווה
יושבת ובוכה, לא ידעתי איך לפצות אותה, למרות שהייתה לרוב
שקטה, היא הייתה אישה מאוד קיצונית.
בבוקר לאחר מכן קמתי ללא רוח חיים, נראה שמצבי הנפשי, או הרצון
להמשיך דועך עם ההרגשה כל בוקר שעובר, קמתי באי רצון והלכתי
לעבודה. בעבודה ניסיתי להתעלם מכולם, במיוחד מעינב. בסוף היום
המנהל חזר אליי והתחיל עוד פעם לשאול שאלות על השגרה היומית
ולאחר מכן הוא שאל אותי על עינב ואיך הכול היה, הוא ביקש ממני
עוד פעם, הפעם סירבתי בתוקפנות אך הוא הרתיע אותי במילים כמו,
"אני מכיר הרבה אנשים בעיר הזאת", "לא תהיה לך עוד עבודה",
נאלצתי להסכים בכפייה.
התפללתי כל הזמן שהשעון יפסיק מלכת ושאני לא אצטרך לעשות זאת
עוד פעם, נווה לא הסתכלה עליי, הפרצוף שלה היה חסר תקווה
ונקמני, כך עברו כל הערבים עד לעבר יום חמישי. נאלצתי שוב לקחת
את עינב, לקחתי אותה לאותה מסעדה. בדרך למסעדה ובדרך ממנה חזרה
שמתי לב שמונית כלשהי תמיד נוסעת מעט מאחורי, לא ראיתי את
הלוחיות לכן שיערתי שאלה מוניות שונות, יש מספיק מוניות בארץ
הזו.
אחרי המסעדה חזרנו לביתה, בחוץ ניסיתי לנשק לה בלחי אך היא
סובבה את ראשה ונשקה לי בשפתי, נשיקה שנמשכה נצח, לא הרגשתי
חום כזה מעולם, אפילו לא מנווה, ואז עלינו לדירתה שלובים יד
ביד, בקרבה שלא הייתה מביישת זוג נשוי. אחרי כשעה נפרדנו,
ירדתי למטה והתכוננתי לנסוע הביתה, עוד לפני שנכנסתי לרכב
ראיתי מונית עוברת במהירות לידי, עושה פרסה ונוסעת בכיוון
הנגדי, חשבתי שזה כלום, אז נכנסתי למכונית ונסעתי כרגיל

חזרתי הביתה, לא היו אורות, ניחשתי שנווה ישנה, פתחתי את הדלת
ולחצתי על הכפתור אך הוא לא עבד. "אז מי זאת עינב?", קול
תוקפני פנה אליי, ישר זיהיתי את קולה של נווה, "מה קורה פה?"
שאלתי אותה בעוד שאני מגשש באפלה, נווה חזרה על השאלה בתקיפות
ואז נדלק האור וראיתי את נווה עומדת כמה מטרים ממני. "ידעתי,
אתה בוגד בי, עבר כלכך הרבה זמן מאז החתונה?,  אני כבר לא
מושכת בעיניך?, מחפש ריגושים במקום אחר?", היא המשיכה להטיח בי
האשמות ללא הרף, ללא הזדמנות לענות. ניסיתי להסביר לה שזה לא
נכון, אך היא השתיקה אותי בצעקה. עמדנו אחד מול השנייה,
הסתכלתי בעיניה וזלגו מהם דמעות, אף פרצופה לא תאם אותם,
פרצופה היה מרוגז, מלא בשנאה ורגש נקם, אחרי כמה שניות היא
הכניסה יד לכיסה והוציאה ממנו אקדח קטן, הסתכלתי עליו בתדהמה
אז הסתכלתי עליה, "מה יש לך לומר עכשיו?", "אני מצטער זאת לא
אשמתי ה...", ניסיתי לסיים את המשפט אך היא קטעה אותי, "זה לא
יעזור לך עכשיו", הבכי שלה נהיה יותר חזק ותווי פנייה השתנו,
היא חזרה להיות אותה נווה שהכרתי לפני, "אני מצטערת", היא אמרה
ואז פניה השתנו, השד עצמו תקף אותה והשתלט על גופה, היא הרימה
את ידה וכיוונה את האקדח עליי, היא אמרה עוד פעם בלחש "אני
מצטערת" ואז נשמע קול הירייה. צנחתי ארצה, הקליע פגע בגרוני,
תחושה קשה של כאב עברה בכל גופי, ניסיתי לנשום בטיפות החיים
האחרונות שנותרו לי ונאבקתי לא לעצום את העיניים.
היא הסתכלה עליי וצעקה "אני מצטערת" ואז כיוונה את האקדח אל
ראשה וירתה, מיד לאחר מכן צנחה ארצה, ניסית לצעוק אבל הכאב גבר
עליי ונשימתי נבלעה.

התעוררתי בצעקה, לשניות לא יכולתי לנשום, הלב פעם בחוזקה,
כשחזר אליי קולי מחדש התחלתי לצעוק את שמה של נווה, שני אחיות
מיהרו להגיע לחדר שלי, כשראו אותי, אחת פרצה בבכי של שמחה
והשנייה חייכה אליי ורצה להזעיק את הרופא. הרופא ברך אותי
בברכת "בוקר טוב" אירונית ונתן לי חיוך מלא שמחה. אחרי חצי שעה
ראיתי את נווה נכנסת לחדר בבכי ורצה לחבק אותי ולנשק אותי.
חיבקתי אותה ככל שיכולתי ואז לחשתי לאוזנה "אני אוהב אותך",
והיא החזירה לי בלחישה "אני יודעת", היא הסתכלה בעיניי, וראיתי
את אותה הנווה שהתגעגעתי אליה כלכך.
כעבור כמה ימים שוחררתי הביתה, נווה נמנעה אך בסוף סיפרה לי
איך היא הייתה יושבת לידי כל יום במשך שלושת החודשים האחרונים
בזמן שהייתי בתרדמת, לא יכולתי להאמין לה, אך לא סיפרתי לה
כלום, אחרי הכול ההרגשה הייתה כזאת אמיתית.