אסתר שטרן / אינסוף |
באינסוף השותק
ולא ידעתי גוף-
רק רוח
הנוגעת בעיני.
רק שם,
שמך שלך-
נותר לי לאחוז בו.
כמוכת ירח התאהבתי
בערפל.
ואני חשה כבר
ששוב אבדתי הכל.
אותך
את השמיים
ואת המטרה.
ושוב שקוף הופך לבן
וגשם לדמעות
והאינסוף שלך
רחוק כמו הנצח.
השאגה שלך נוגעת בעיני
ביד קרה,
שותקת.
והיא כמו ספינה טרופה על משברים.
אני בוכה.
עליך.
אליך.
איתך.
ואתה מחייך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|