את תחרות האירוויזיון השנה התכוונתי במקור לראות לבד.  הכנתי
לעצמי שקית גדולה של פופקורן במיקרוגל, עיממתי את כל האורות
בסלון, ופתחתי את הטלוויזיה בערוץ הראשון בפול ווליום.  ידעתי
שזה ירגיז את שטיפמן, השכן החתיאר מהקומה התחתונה, אבל לא היה
לי אכפת.  זה כבר כמה שנים שאני חי לבדי, ואני מקפיד לשלם את
איגרת רשות השידור במלואה, אז אף אחד לא יכול לבוא אליי בטענות
- מותר גם לי, פעם אחת בשנה, כאזרח משלם מסים, למצות את חווית
הערוץ הראשון במלואה, הלא כן?  

השעה הייתה עשר בלילה כשהתחילה החגיגה הטלוויזיונית.  עשרים
ושלוש מדינות מכל יבשת אירופה (וישראל ביניהן) הופיעו על הבמה
המפוארת שהוכנה במיוחד לרגל האירוע, באחת מהרפובליקות העצמאיות
שהשתייכו עד לא מזמן לברית-המועצות לשעבר (או שאולי זאת הייתה
יוגוסלביה, אני תמיד מתבלבל).  בזו אחר זו הן נתנו שואו צבעוני
גרנדיוזי, מלא אורות וצבע והרבה מנגינות חביבות, שנכנסו לראשי
מאוזן אחת ויצאו כלעומת שבאו מהאוזן השנייה.  מכל ההמולה זכרתי
רק את זמר הטנור השמן והחביב מגרמניה, את חבורת האמזונות
שחומות-העור שהיטיבו לזייף מצרפת ואת ילד הפלא הלטבי, שנראה
כאילו לא האכילו אותו כבר כמה שנים.

גם ישראל נתנה הופעה טובה.  זאת הייתה הופעה ייצוגית, מכובדת
למדי, של צמד אומנים -  זמר וזמרת, שמזה חודשים ספורים היו לשם
דבר בארצנו הקטנה.  אחרי שחרשו את כל תכניות הלילה בערוץ
הראשון והשני (וכן גם ערוץ עשר), עשו חלטורות בכבלים ובלווין,
מילאו פעם או פעמיים את פארק הירקון -  הם נחתו היישר בלב
העשייה המוזיקלית האירופית, בשביל להראות לכל העולם ואשתו
מאיפה באמת משתין הדג.  בקצב מזרחי עכשווי הם פלרטטו על הבמה
שלוש דקות, בתנועות חיזור ישראליות אופייניות אך מגושמות.
הגבר ירד ועלה באוקטבות ושר באנגלית ובעברית, האישה בעיקר
חייכה ומדי פעם השחילה שורה, ורק לקראת הסוף נותרה הבמה כמעט
כולה שלה, והיא הפליאה באירופאיים המשתאים בשירתה הקצבית
והסוחפת מילים לועזיות ואופטימיות למען קידום טובת העולם.

כשהלכה והתקרבה לה שעת הניקוד הגורלית, שמעתי לפתע נקישה
חרישית על דלת דירתי.  בהתחלה התעלמתי, מבטי ממוקד על מסך
הטלוויזיה, מצפה בכיליון עיניים לחזות אילו מדינות ידרגו את
ארצי ואילו יזניחוה מטעמים פוליטיים אינטרסנטיים.  אחרי ששמונת
המדינות הראשונות כבר דירגו, שוב שמעתי את אותה נקישה שקטה,
מלווה הפעם בצלצול רועש בפעמון.  
 "לעזאזל!", סיננתי לעצמי בקול רם.  
ידעתי שעכשיו כבר לא תהיה לי ברירה אלא לזנוח את התחרות ולגשת
לראות מי מתדפק על סף ביתי בשעת ערב חגיגית זו.  

כשקמתי וניערתי את עצמי מפירורי הפופקורן שנתפסו במכנסיי
והשתחררתי מהישיבה המזרחית, חשבתי לי שאולי זה שטיפמן, שבא
לצעוק כהרגלו, וכבר כמעט שלא היה לי כוח להגיע עד הדלת ולהיתקל
בפרצופו המכוער מהצד השני של המשקוף.  הנחתי את הפופקורן החצי
גמור על שולחן הסלון; רגליי גררו את הצעדים הנותרים לדלת.
סובבתי את המפתח במנעול ופתחתי אותה.  רוח לילה מאוסה קידמה את
בואי, והטיחה את עצמה בפניי כמו סטירת לחי מצלצלת.  למרות
ההרגשה המכעיסה, יצאתי מהבית, וחיפשתי לראות מי הטריד את
שלוותי, חוץ מהרוח החמה והאבק שהיא נשאה איתה פנימה.  
אבל לא היה שם אף אחד.

פלטתי כמה קללות, וחזרתי לצפות בתחרות.  כשכבר מיקמתי את עצמי
חזרה בתנוחה הנכונה, שמתי לב שישראל מזדנבת אי שם בין המקומות
האחרונים, קצת אחרי רומניה ופולין.  העובדה הזו נתנה לי תמריץ
פתאומי לפלוט עוד כמה קללות עסיסיות, ולהתחיל לחפש את קופסת
הסיגריות שלי שהנחתי על השידה ליד הספה, כדי לכלות את תסכולי
בעזרת כמה שאכטות טובות; אך משום מה היא לא הייתה איפה שזכרתי
שהנחתי אותה קודם.        

קול של מצת מלווה בצליל שאיפה הדהד בדירה, ונורת אזהרה אדומה
נדלקה לי בראש.  מישהו היה בתוך הבית שלי!  
 "הלווו?", צעקתי לחלל האוויר, אבל איש לא ענה לי חוץ ממיצי
החתול.
התכוננתי כבר לרוץ לחדר השינה, שם החזקתי אקדח תשע מילימטר
(שיהיה, ליתר ביטחון), אבל קול עמוק ובטוח אמר לי:
 "אין צורך להילחץ, אני רק רוצה לראות את האירוויזיון".
וככה כאילו הייתה מונחת לה שם תמיד בטבעיות, בהיתי בתדהמה
בסיגריה דולקת, מרחפת באוויר, מרחק שתיים שלוש פסיעות
מהטלוויזיה בסלון.
 "מי אתה?", קולי רעד ועלה וירד.
 "אני האיש הבלתי-נראה", הוא ענה.

נו, אז מה יכולתי לעשות?  לירות בו בטח שלא יכולתי, כי לכוון
לעברו אקדח היה בדיוק כמו לחפש (ולמצוא) מחט בערמה של שחת.  גם
לא הייתה ריאלית אופציה של הזמנת המשטרה, שכן מי היה מאמין
לרווק בן שלושים שגר לבד בבית, שיש לו אדם בלתי-נראה בדירה?
החלטתי, עם כל האי-נוחות והטירוף שבדבר, להזמין את האיש להצטרף
אליי לצפות בדירוג האירוויזיון.  אחרי הכול, זה גם היה כל מה
שהוא ביקש ורצה, ומי אני שאסרב לבקשה כל כך פשוטה?

כשהוא התיישב על הספה, הבחנתי בקפלים וקמטים חדשים נוצרים יש
מאין על כיסוי העור השחור.  שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אכין
לו קפה או תה, והוא אמר שקפה שחור עם שלוש סוכר יהיה טוב.
בזמן שהקומקום התחמם, המשכתי בתחקורו, וניסיתי לברר מי הוא
באמת ומאיפה הוא בא, ואיך זה שהוא רואה ואינו נראה.  לצערי
הרב, התשובות שהוא ענה לי היו ברובן סתומות -  משהו בסגנון
"אני זה עצמי" או "אני בא מהרחוב", והן רק גרמו לי לתהות עוד
יותר על קנקנו, והחזירו אותי חזרה לנקודת המוצא בפתרון
התעלומה.  
 "בבקשה, קפה שחור אחד עם שלוש סוכר", אמרתי, כשהושטתי את
הספל החם לעבר נקודה לא ידועה באוויר.
ידו ככל הנראה הושטה לעברי, כי הרגשתי תכף אחרי זה משיכה קלה
בקפה, ומייד לאחר מכן הכוס ריחפה אף היא בחלל הסלון, עלתה
וירדה ונטתה לצד, וקולות גסים של לגימה נשמעו מעת לעת.
במקביל, כיבה האיש הבלתי-נראה את הסיגריה.

דירוג האירוויזיון בשלב הזה היה בשיאו, כאשר שניים עשר ארצות
כבר מנו את תוצאות הצבעתן, ושניים עשר נוספות עמדו בתור
להכריע.  משקלול ספירת הקולות המצטברים במחצית, עלה כי
האמזונות השחומות מצרפת הובילו את המרוץ לצמרת, כאשר ישר
אחריהן הובילה זמרת הבלדות הצ'כית, ובמקומות השלישי עד החמישי,
בסדר יורד בהתאם, ניצבו איטליה, אנגליה והולנד עם שיריהם
הסכריניים.  ישראל ניצבה בשלב זה בתווך שבין המקומות העשירי עד
החמש-עשרה עם עשרים ושבע נקודות; אבל, כמו שאמר בחיוך חושף
שיניים מוזהבות המנחה:
 "הכול עוד פתוח ויכול להשתנות!"

האיש הבלתי-נראה לצדי היה נתון במתח לא פחות גדול ממני
כשהתחדשה ספירת הקולות, במיוחד נוכח העובדה שהמדינה הבאה
שדירגה הייתה ישראל, וכפי שידוע לכולם, אין מדינה יכולה לדרג
את השיר שמייצג אותה בתחרות.  הוא כנראה נדנד ברגליו בציפייה,
מה שגרם לעור הספה להתכווץ ולהימתח חזרה תכופות וגם לשטיח
שמתחת לשולחן שלמרגלות הספה לרעוד.
 "אויש, אני שונא אותה!", מלמל בקולו העבה, כשעלתה לשידור
השדרנית מערוץ הילדים, חיוכה האינפנטילי מרוח על פניה
בטיפשיות.  
השדרנית המצועצעת שנבחרה לייצג את מדינתנו בירכה את אירופה
לשלום בעברית, מלמלה כמה משפטים מתחכמים בשפת המדינה המארחת
וניגשה להעניק את הדירוג הישראלי לתחרות. הקולות הישראליים
התחלקו שווה בשווה בין מרבית המדינות שדשדשו במקומות האמצעיים,
מה שהוריד אותנו למקום עוד יותר נמוך במרוץ, וה'דוז פואה'
המיוחל הוענק כלאחר כבוד לזמרת הבלדות הצ'כית המזוויעה,
שהתעקשה לשיר בשפת אמה (למרות שיתר הארצות עברו מזמן לפזז
באנגלית).

הדירוג הטראומתי של ישראל העכיר עד מאוד את מצב רוחו של האיש
הבלתי-נראה.  הוא קם מהספה (העור התמתח חזרה לעמדתו הטבעית),
והחל להלך אנה ואנה על השטיח מול הטלוויזיה (צעדיו הדהדו ברחבי
הדירה וקול נקישותיהם גרר אחריו פרץ טרוניה מפיו של שטיפמן).
סיגריה נוספת התרוממה באוויר וניצתה בידי מצית מעופפת.  בדל
הסיגריה הנוכחי הלך והתקצר בתדירות גבוהה; עשן רב נבלע
בריאותיו של האיש הבלתי-נראה, חושף תווי גוף כלליים מבעדו, רק
בשביל לצאת כלעומת שנכנס לגופו בנשיפה חזקה וחסרת סובלנות.
 "נמאס לי!", ציין האיש.
 "אבל מה אפשר לעשות?", שאלתי, ואם לא הייתי כל כך מיואש
בעצמי, גם הייתי מרגיע אותו ואומר לו שזו רק תחרות, ושלא צריך
לקחת הכול ללב.
 "בוא תראה", הוא ענה, והדי פסיעותיו הובילו למקלט
הטלוויזיה.

הבזק אור מפתיע האיר בלבן את המסך.  האיש הבלתי-נראה צחקק
לעצמו כמה שניות, ולו יכולתי לראותו באותו הרגע אני מניח
שהייתי רואה אדם די מרוצה, כי מה שהוא לא עשה שם, נראה כי זה
גרם למצב רוחו להשתפר פלאים.  שוב התיישב וקימט את ספת העור
השחורה, ופצח במונולוג ארוך ומרגש על ילדותו בצפון תל-אביב
ומסורת ארוכת שנים של צפייה בתחרות הזמר האירופית יחד עם משפחה
וחברים במעין פולחניות מוזרה ולא מובנת.  טון דיבורו היה ערני,
חד, ישיר ושמח, והטלוויזיה המשיכה בינתיים להאיר עצמה בלבן.

כשנמשך הדירוג עלו לשידור, בזה אחר זה, השדרים הנבחרים של
מדינות אירופה שטרם נתנו דירוגיהן -  בוסניה-הרצגובינה,
איטליה, ספרד, אסטוניה, ליטא, רוסיה, צרפת, שוודיה, הולנד
ו-בלגיה.  נציגי המדינה הראשונה (בבקשה, אל תכריחו אותי לכתוב
את השם הזה פעם נוספת) העניקו לישראל תשע קולות, מה שהזניק
אותנו חזרה לתווך המקומות האמצעיים.  איטליה נתנה שבע, ספרד
עשר ואסטוניה חמש, וכל אותו זמן שמעתי את האיש הבלתי-נראה צוחק
לעצמו בקול גדול ומאוד, אבל מאוד, מלא שביעות רצון עצמית
מעוררת התפעלות של ממש.

השיא של הערב היה בסוף הדירוג של ליטא, כאשר השדר חמור הסבר
העניק לישראל את ה'דוז פואה', ומיקם את השיר הישראלי במקום
החמישי, עם שבעים נקודות מצטברות.  האיש הבלתי-נראה ואני קפצנו
מעלה מטה ברחבי סלון הבית, מחאנו כפיים ורקענו ברגלינו על
הרצפה.  בתגובה, שטיפמן חבט במקל על התקרה, אבל לי כבר באמת לא
היה אכפת.  לא ידעתי מה האורח שלי עשה לטלוויזיה ואיך שופר
לפתע מצבה העגום בתחרות של ארצי,  אבל האושר והגאווה הציונית
כיסו על כל סימני השאלה, ובאקט פטריוטי מלא אקסטזה ורוח
נעורים, פתחתי את תריסי הסלון שפנו לעבר הרחוב, וצווחתי בקולי
קולות:
 "ה-ל-ל-ו-י-ה!!!"
וגם האיש, שהגיח משום-מקום, זעק "תחי מדינת ישראל!" ושנינו
התחבקנו חיבוק נעלם, באחוות גברים השמורה לרוב לניצחונות
במשחקי הכדורגל של בית"ר.  

כשהדירוג של רוסיה לא העניק לנו נקודה אחת לרפואה לא היה לנו
אכפת, כי ידענו שאנחנו על המפה, ושימותו מצדנו כל הקנאים
בעולם.  אפילו המנחה עם שיני הזהב הביע פליאה מדירוגנו הגבוה,
והראה בתצוגת המחשב שאנחנו במקום החמישי.  ההמשך כבר היה פחות
מלבב.
צרפת נתנה לנו שלוש נקודות, אחריה עלתה שוודיה עם אחת.  הולנד
התעלמה מהשיר הקצבי של צמד זמרנו ורק בלגיה החזירה לנו את
הכבוד העצמי האבוד עם שבע נקודות - ואף 'דוז פואה'.  בעיניים
מותשות ולא-מאמינות צפיתי בזמרת הצ'כית עוקפת את צרפת, ומנצחת
את כולם עם הבלדה המייבבת שלה.  האיש הבלתי-נראה עזב את דירתי
בטריקת דלת מאוכזבת, מתיר שני בדלי סיגריות מכובים על השולחן,
כוס קפה שחור חצי מלאה ואת ישראל במקום השמיני.
 "אנטישמים", מלמלתי, כשהועפנו מהחמישייה המובילה ,"כולם
אנטישמים".