[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
גברים בירוק

1.

עמדת ה- ש.ג. במפקדת החטיבה הייתה מוארת.  שני חיילים ישבו
בתוכה ופיצחו גרעינים.  השעה הייתה שלוש לפנות בוקר.
 "אז על זה הוא נתן לך שבת?", התקשה האחד להאמין לדברי חברו.

הם ישבו בתוך העמדה על כיסאות עשויים ריפוד גס.  האחד נשען על
הכיסא שהיה קרוב יותר לדלת, כשפלג גופו העליון שכוב על הכיסא,
רגליו וישבנו תלויים באוויר, מוחזקים אך בקושי בזכות רגליו
התפוסות חזק בקיר מולו.  השני ישב ישר עם כתפיו שמוטות על
הכיסא הפנימי יותר, ידו האחת אוחזת בנשק האם- 16 הארוך שלו,
וידו האחרת בוחשת בשקית הגרעינים שהייתה מונחת בטבעיות על
ברכיו.
 "אתה מבין", הסביר ההוא שישב ישר, בעודו מתצפת לעבר השטח המת
שמחוץ לבסיס ,"לא הייתי במסדר של יום שני, אז לא שמעתי מה
שאבוטבול אמר בקשר לעטיפת התחבושת האישית; וכשהוא ראה אותי
הבוקר בלי ניילון אטום מסביב לתחבושת...  היית צריך לראות את
הפנים שלו באותו רגע."
 "אבל אני לא מבין אותך, בני", התעקש חברו, ובמקביל שלח יד
שעירה ותזזיתית לעבר שקית הפיצוחים ,"לא יכולת להגיד לו שלא
היית במסדר ולא אמרו לך?"
בני שלח לעברו מבט ציני ומעט מתנשא.
"בחייאת דינקום, אושרי - אתה שנה ושמונה בצבא, אל תהיה כזה
צעיר...  אני יודע שאתה רק חודשיים בבסיס, אבל אתה יודע איך זה
רס"רים בצה"ל!"
 "יודע, בטח יודע", השיב אושרי, ואולי גם לצורך המחשה או
הזדהות הניד ראשו בתסכול מצד לצד ,"תאמין לי, אחי, זה לא אנושי
מה שהולך פה..."

בשמיים נפל כוכב.  רוח אביבית חמימה נשבה באוויר, פוגעת בפניו
מלאות הזיפים הטריים של בני, מבעד לחלון העמדה הפתוח.  כשחש
בה, הסית מבטו הצידה, עד שננעל על שקית הפיצוחים שעל ברכיו ועל
ידו הבוחשת של אושרי.
 "אחי, אתה מוכן כבר לקחת גרעינים ולהעיף את היד שלך ממני?",
נבח על חברו.
היד הוסתה בבהלה, מפילה פיסטוקים אחדים על הרצפה.
 "מה קרה נכנסת פתאום לעצבים?", התגונן אושרי, שחש לפתע
מותקף.
פניו של בני היו ריקות מהבעה, כשהסית אותן חזרה אל מחוץ
לעמדה.
"סתם, גבר... זה לא אתה", התנצל באגביות ,"אני סתם בעצבים על
אבוטבול הדפוק הזה, זה הכול."

מכשיר הקשר המיושן שהונח על האדמה מחוץ לעמדה החל להשמיע רעשים
סטטיים עולים ויורדים.  בהתחלה הם היו עמומים, אך ככל שהזמן
חלף הם הלכו ונעשו חזקים יותר, מלווים בתקתוקים אלקטרוניים
תמוהים ברקע.

אושרי קם ממקומו והתיישר, מנער מעליו את קליפות הגרעינים הרבות
שהצטברו על מדי ה-ב' הבלויים שלו.  
למעשה, הוא היה אמור לעמוד כל הזמן, וגם הנשק והאפוד מגן שלו
לא היו אמורים להיות זרוקים לצדו בעמדה, כי אם על גופו.  הם
היו שניים, כשבני היה צריך לתצפת מתוך ה-ש.ג. החוצה, בניסיון
לזהות תנועות חשודות בגזרה (אם יש) ולדווח על כך לחמ"ל הבסיס;
ואילו אושרי היה צריך בכלל לעמוד על יד שער הברזל הגדול שבחוץ,
לנהל מעקב רשום אחרי תנועת רכבים נכנסים ויוצאים לאזור המחנה
(אם היו כאלו), ולפתוח עבורם את השער במידת הצורך.  
אלא שבשעת לילה מאוחרת זו, כשנראה היה שגם הסמל, גם הקצין וגם
המפקד התורן ישנו שנת ישרים עמוקה, הרשה לעצמו אושרי להפקיר
מעט את העמדה, בניסיון להפיג את שעמומו ועייפותו על ידי שיחה
סתומה עם חברו לנשק, בני.

בני, שהיה עייף נפשית ופיזית מכדי להתמיד בשיחתם, לא סיפק את
הסחורה.  אושרי, טכנאי ציוד קשר חטיבתי במקצועו הצבאי, ניסה
למצוא מפלט בפיצוח גרעינים אינטנסיבי, אך גם אלו איבדו מטעמם
מחלוף זמן מה.  כשהחלו הרעשים הסטטיים ממכשיר הקשר להעיק, יצא
אל מכשיר הקשר וערך לו בדיקה מקיפה, בניסיון לאתר את מקור
הרעש.  דקות ספורות עסק בלפרק את המכשיר ולהרכיבו מחדש, שיחק
עם תדרי הרדיו אנה ואנה, עלה מול הסמב"צית בחמ"ל לבדיקה (הכול
היה תקין, למעט רעשי הרקע), עד שכמעט אמר נואש, והחליט לוותר
על גילוי מוקד התקתוקים והרעשים.
ובאותו רגע כבו כל האורות בבסיס.

בני התעשת באחת.  הוא קם מכיסאו, התנער אף הוא, וניסה למצוא את
אושרי לשווא באפלת הלילה.  
 "חג'ג', אתה שם?", קרא בקול גדול, אך קולו נבלע בין הרעשים
הסטטיים.
הוא יצא מהעמדה, ופתאום חש באור גדול, מסנוור ובוהק, מאיר
היישר מעליו.  רוח חזקה, מלאת עשן ואבק, הצמידה את מדיו
הרפויים לגופו, והפילה את הכומתה השחורה מעל ראשו.  הוא היה
המום.
 "תרים את הראש, לבקוביץ'!", קרא לעברו אושרי בעמימות, מבעד
למסך הערפל הדקיק שחצה ביניהם ,"אלוהים ישמור - מה זה הדבר
הזה, אחי?"
   
זאת הייתה חללית, או עצם בלתי מזוהה כלשהו, בדיוק כמו בסרטים.
היא הגיחה מלמעלה, ומסלול נחיתתה היה החלל האווירי שעבר בקו
ישר מהכוכבים שבשמיים עד אדמת הבסיס, מטרים אחדים לתוך המחנה.
באותם הרגעים, נראה היה שמיקומה המדויק בשמיים היה משהו בין
עשרים וחמישה לשלושים מטרים באוויר, ותנועתה הייתה איטית וחדה
כלפי מטה.

בני נדהם במיוחד מהמראה הנקי והאסתטי להדהים של העצם.  כמו
לקוח מתוך תסריט מדע בדיוני ישן, הייתה לו צורה אליפטית
וסימטרית להחריד.  הוא היה צבוע כולו במין צבע אפור מטאלי
בוהק, והוא זהר בתוך הילה משונה שכזו, ששבתה את עיניו והפנטה
אותו לעצם; כמעט כאילו כוח בלתי נשלט דחף אותו להתבונן בו
בפליאה.

ככל שהחללית ריחפה כלפי מטה, קצב נחיתתה הלך והאט, והיא נדמתה
כיותר ויותר גדולה בעיני שני החיילים ההמומים.  מבין דפנות
תחתיתה הבליחו מספר אורות בוהקים וחזקים, שהאירו את כל רדיוס
האזור בעוצמה רבה.  ככל הנראה, הייתה לכלי הטייס השפעה רבה על
האזור תחתיו, שכן סערת רוחות עזה החליפה את האוויר האביבי
שהציף אך זמן מועט קודם לכן את גזרת המחנה.  נראה היה גם כי
לעצם המחזה הבלתי-שגרתי בעליל של חללית בשמי בסיס, בנוסף על
האקלים המשתנה והאורות האדירים, הייתה השפעה מרחיקת לכת על
החיילים השומרים עצמם; שהרי אחרת לא ניתן היה להסביר את פשר
השתהותם חסרת-הפשר תחת העצם הגדול, במקום לנוס בבהלה אל תוככי
המחנה, או לחלופין לעדכן את הרמות הממונות בבסיס אודות הנעשה
מתחת לאפם ברגעים אלו ממש.

עבר זמן מה, ומבעד למכשיר הקשר שוב בקעו רעשים טורדניים, הפעם
בדמות קול נשי רוטט ומבוהל, הוא קולה של מעיין, הסמב"צית
הנוירוטית בחמ"ל.
 "ש.ג. ממבצעים...  ש.ג. ממבצעים...  תענו כבר!"
אושרי לקח כמה צעדים אחורה, ומבלי להוריד מבטו מהעצם
הבלתי-מזוהה, התכופף מעט וגישש עם ידו לכיוון מכשיר העזר
הדיבורי, עד שתפס אותו בחוזק וקירבהו לפיו.
 "כאן ש.ג., עבור."
 "אושרי, זה אתה?", קרא הקול מהצד השני של המכשיר ,"מה קורה
אתכם?  אני מנסה לעלות מולכם בקשר כבר שלושת-רבעי שעה ואתם לא
עונים לי...!"
אושרי הביט בשעון על ידו.  הוא הראה שהשעה שלוש.  כל המחוגים
היו מכוונים בדיוק לכך.
 "מעיין, איך הגעת לשלושת-רבעי שעה?  הרגע התחלת לעלות
מולנו."
 "חג'ג', אל תבלבל בשכל", מעיין נשמעה קצרת רוח ומרוגזת
,"השעה עכשיו רבע לארבע, התחלתי לעלות מולכם בקשר קצת אחרי
שלוש.  מה קורה איתך?  אתה לא רואה מה קורה בחוץ?  יש פה בלגאן
לא נורמאלי, ואתם שניכם ישנים בעמידה!"

בשלב הזה אושרי כבר החל להתעצבן.  אמנם עד שלב מסוים אכן היה
שאנן ולא בדיוק עמד על המשמר במלוא הקשב, אולם מרגע שהבחין
ברעשים הסטטיים נחלץ מייד לבדוק את פשר העניין (ומעיין אפילו
ענתה לו שהכול תקין), וכשכבר כבו האורות והגיחה החללית, הוא
פשוט היה מהופנט, בדיוק כמו בני, ומה כבר יכול היה לעשות במצב
כזה?  אולם כל זה התחולל להערכתו בתוך פרק זמן של לא יותר מעשר
דקות, ובטח שלא עברה שלושת-רבעי שעה, ועל אחת כמה וכמה לא שמע
את מעיין עולה מולם בקשר, ומנסה לדבר איתם ולברר מה קורה.
 "מעיינצ'וק, השעה עכשיו שלוש.  לא רבע לארבע ולא נעליים!",
נבח אושרי לתוך המכשיר.
 "אושרי, יקירי", השיבה לו מעיין באותה נימה ,"תתאפס על עצמך,
מותק.  יש כוחות חבירה של הבסיס הסמוך בדרך אליכם, הוקפצה כיתת
כוננות מתוך המבצעים - תתחיל להתחבר למה שקורה מסביבך, תיכנס
לעמדת חיפוי ותפתח בנוהל מעצר חשוד לעבר כלי הטייס שמעלייך,
ומהר!"
 "מה, אתם יודעים על החללית?", אושרי נשמע מבולבל.
 "מתוק שלי, אני לא אתפלא אם הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו יודע על
החללית הזו, עם כל מה שקורה פה בשעה האחרונה."
הקשר נותק.

בתוך הערפל והאבק, גישש איש הקשר המפוחד את דרכו לעבר חברו
לשמירה, שזה כמה רגעים לא הראה סימן חיים, מה שעורר עליו את
חשדו של אושרי.  הוא קרא בשמו וחיפש אחר צלליתו וחצה לכל עבר
את המסך הדק שהקיפו, בחיפושו אחריו.  בני היה שם, מבטו מורם אל
על, גבו זקוף, נשקו בהיכון לירייה, תלוי על צווארו בתנוחת 'תלה
צוואר'.
 "אחי, אתה בסדר?", אושרי תפס את צלליתו של בני, והרגיש
בנשימותיו העולות ויורדות, ובידיו הרועדות.
 "אני...  אממ...  כן...  מה?!", גבב המילים שיצא מפיו לא היה
מובן כלל וכלל.  
 "בני, תהיה איתי רגע.  מה השעה בשעון שלך?"
לראשונה מרגע הופעת החללית, הסיר ממנה בני מבטו, והתבונן בשעון
הדיגיטלי שהיה מחובר לידו השמאלית.
 "שלוש", הוא מלמל ,"השעה בדיוק שלוש."
אושרי הביט שוב פעם בשעונו שלו.  הגם שידע עתה בוודאות כי עבר
זמן מה מאז דיבר בקשר עם מעיין הסמב"צית, שעונו עדיין הראה את
אותה השעה, וכל המחוגים כאילו פסקו פתאום מלכת.  כפי הנראה,
הזמן הפסיק, ואיתו גם כל תפיסת הזמן והמרחב של שני החיילים...



2.

מסך ערפל הקיף את רחבת הכניסה למחנה.  היה זה תמהיל מסתורי של
אורות עמומים, אבק רב וקולות רחוקים של סירנות עולות ויורדות
של רכבי ביטחון שעשו דרכם לעבר הבסיס.  האווירה הייתה הזויה,
כמו בתוך חלום רחוק שמנסים מאוד להיזכר בתוכנו אחרי שמתעוררים,
אך לשווא.

כשהתחיל מסך הערפל להתפזר, כבר מילאו אושרי ובני אחר ההנחיות
שניתנו להם מהחמ"ל.  שניהם הסתתרו בתוך עמדת ה- ש.ג., הכניסו
מחסניות לתוך נשקיהם ודרכו אותם, וקראו קריאות בערבית ובעברית
לעבר הכלי שריחף בשמיים.  כוחות רבים מאוד של צבא וביטחון חנו
מחוץ לכניסה למחנה, וקראו בקול במגאפון ליושבי העצם לנחות
ולהזדהות, ולהסגיר עצמם לידיהם, לצורך המשך חקירה והפקת לקחים
(זה היה מונח מאוד חשוב שאהבו לחזור עליו בצבא פעמים רבות).

משעבר די זמן ולא נענתה החללית לקריאות שהופנו כלפיה, החלו
מטחי אש כבדים להלום בה באינטנסיביות, לאחר שהתקבל לכך אישור
מהדרג הפיקודי המוסמך.  מסוקי קרב ומטוסים קלים חגו סביב העצם
באוויר, יורים לעברו גם משם; כשבתווך נמשכו הקריאות להזדהות
והסגרה עצמית מיידית ללא פשרות.  
אלא שלא הדיפלומטיה ולא המתקפה נראו כאמצעים יעילים במיוחד
בפתרון המצב הנתון.  כל הקליעים שנורו לעבר החללית נבלמו
סנטימטרים אחדים לפני שפגעו במטרה על ידי מגן בלתי-נראה כלשהו,
ונפלו כלאחר כבוד, חסרי חיים, על האדמה.  הפנייה ליושבי החללית
עלתה גם כן בתוהו; וזו בשלה, המשיכה, למרות הכול, בנחיתה עדינה
ואיטית על הארץ הגועשת, באפאתיות ואדישות מעוררות השתאות - עד
שהאליפסה האדירה נגעה בקרקע המחנה, וסערת הרוחות עצרה מעט
מהתרחשותה.
החללית נחתה.

נדמה היה כי לרגע, עצרו הכול את נשימתם.  שני החיילים, כל אנשי
הביטחון, חיילי הבסיס.  אפילו האדמה עצמה נראתה חיוורת וכמהה
לתזוזה.  שקט מתוח שרר בקרב הכוחות.  הנשקים ננצרו, האש פסקה.
תנודת המסוקים הנמשכת שקטה, והפכה מעין תפאורת רקע לעניין
האמיתי.  
והאור, אותה ישות בוהקת וקורנת שהפיקה החללית, נחלש אף הוא,
בציפייה לבאות.  

קול תנודה אלקטרוני פילח את חלל הבסיס.  דלת נפתחה יש מאין
בחללית, ומדרגות מטאליות נוצרו בחלל שבין האדמה ללב כלי הטייס,
שם נפער החור בעבור הדלת.  ובתוך הדלת, חושך.  ריק שחור
ואימתני.  וצעדים, כשל צעדי אדם בשר ודם, נשמעו היטב ברקע.
היו אלו נקישות קצובות, כשל מארס צבאי ישן, ומחוללן - יצור
ירוק, קורן אור רך ונוגה, שהפציע מגוף החללית והתייצב בחזית
הדלת.  

בני שפשף עיניו כלא-מאמין.  אושרי חשב על החבר'ה שלו מהפלוגה,
שלא יאמינו למה שהוא ראה.  כמה קצינים בכירים בלעו את רוקם
וטענו נשקם מחדש, מתוך כוונה ברורה ומיידית לפוצץ לרסיסים את
ראשו הגדול והירוק של החייזר, ולהסיר באבחה אחת את האיום
הפוטנציאלי שריחף מעל ראשם.  היצור החזיר לעבר כולם מבט משתאה,
והניע גופו הקטן מצד לצד באווריריות מוזרה.  ראשו היה גדול פי
כמה מגופו, עיניו גדולות, אלכסוניות וסקרניות.  על מצחו הגבוה
נתגלעו קמטי הבעה רבים, פיו היה קטן ומשורבב והוא היה חסר אף.
עיניו הטילו אימה על כל המתבוננים - הן היו ירוקות כהות, חסרות
אישונים או עפעפיים, בעלות מבט מצמרר שהיה מעבר לתיאור.

את השקט שבר שוב רעש לא צפוי, בדמות קולו של רכב מסוג 'איסוזו
טרופר', העושה דרכו בדהרה מהכביש הראשי אל זירת ההתרחשות.  היה
זה הרכב של המח"ט, אלוף-משנה א', ובו המח"ט בכבודו ובעצמו,
מגובה בנהגו הנאמן ורס"ר הבסיס, יורם אבוטבול הידוע לשמצה.
הרכב פילס את דרכו בין רכבי הביטחון הרבים ששהו במקום, אגב
הפעלת אזעקה מחרישת אוזניים.  קצין בכיר ניסה לכרוז למח"ט
במכשיר המגאפון כי זהו שטח סגור של כוחות הביטחון, וכי על אף
היותו מפקד הבסיס, אל לו להתערב במתרחש בגזרת מחנהו.  
 "חשוב שנישאר ממוקדים על השמדת המטרה, ולא ניקלע לפאניקה או
צעדים פזיזים של הרס עצמי", קרא לעברו הקצין, שהיה מעליו בדרגה
אחת.
 "אני מבקש מכולם לא לירות על כלי הטייס או לעבר יושבו", השיב
המח"ט בקול הבס הסמכותי שלו, שבקע מתוך מגאפון שלו עצמו שהיה
מותקן ברכב ה-'טרופר', "פרטי המקרה ידועים לי, והעניין נמצא זה
זמן תחת שליטה חטיבתית."
הכוחות הרבים החלו להתלחשש בקולי קולות, ונראו מבולבלים עד
מאוד.

החייזר הירוק ירד במדרגות, בצעדים מדודים ונחושים.  כשרגליו
נגעו בקרקע, היא הוארה תחתיו בבוהק חום.  הוא היה יצור נמוך,
יושב החללית, וקומתו נראתה למתבוננים כלא יותר ממטר ומחצית, אם
לא מעט פחות.  קולות ההשתאות וההתלחשויות הנרגשות נמשכו כל
אותו זמן, ואף ביתר שאת.  הנוכחים הרבים פרקו כך את המתח הרב
שהצטבר בקרבם בצורה ניכרת.
המח"ט בינתיים החנה את רכבו, וירד ממנו יחד עם הרס"ר אבוטבול.
הנהג הנאמן נותר מאחור, ורק השניים הראשונים התקדמו עד למקום
נחיתת החללית.  כשהמח"ט א' פגש בעמדת ה- ש.ג. את אושרי ובני
הדרוכים עם נשקם, הוא הניח את שתי ידיו באבהות על כתפם, והורה
להם בקולו להוריד את הנשקים.  
הם עשו בדיוק כך.

במקביל, המשיך אבוטבול לצעוד בשלו לעבר החללית והיצור.  הוא
פילס דרכו לעברם בין מתבוננים רבים והמומים, בנונשלאנטיות
מעוררת תמיהה (וגם לא מעט חשד).  
החייזר הושיט יד ירוקה וארוכה קדימה, ומתוכה הגיחו שתי
הולוגרמות זעירות, בדמותם של אושרי ובני, מפרים את הנחיות
שמירתם, בעודם מפצחים גרעינים ויושבים ללא אפוד ואו נשק בעמדת
ה-ש.ג.
 "שוברים שמירה, הא?", שלח המח"ט קריצה שובבה לשני השומרים
שלצדו.
"בחייאת דינקום, אושרי - אתה שנה ושמונה בצבא, אל תהיה כזה
צעיר...", אמרה דמותו ההולוגרמית של בני ,"אני יודע שאתה רק
חודשיים בבסיס, אבל אתה יודע איך זה רס"רים בצה"ל!"
 "יודע, בטח יודע", השיבה הולוגרמת-אושרי ,"תאמין לי, אחי, זה
לא אנושי מה שהולך פה..."
החייזר השיב חזרה את ידו לצדי גופו, וההולוגרמות נמוגו
כלא-היו.  כפי הנראה, ההמחשה הסתיימה, וכולם תלו עתה מבטים
חוקרים באבוטבול, שניצב כעת למרגלות המדרגות המתכתיות לצד
החייזר הירוק, שהחוויר אל מול חזותו המאיימת של הרס"ר.

לא היה בכך ספק, הוא היה רס"ר מרתיע במראהו, שרירי וגברתן
באופן בולט.  עורו השחום הבליט את ידיו החסונות, חזהו המוצק,
גבו הזקוף.  ועל כל אלו הולבשו המדים הצהליים, כומתה שחורה,
שרוך משמעת תכלת-לבן ו-שתי דרגות דמויות חצים ובראשן כוכב,
שעיטרו את כותפתו.  
אך כל אלו היו אך מסווה, שכן עם התייצבותו ליד החייזר, הוא החל
תולש מעליו את מדיו, דרגותיו, שרוכו; עד כי נותר מול ההמונים,
ערום כביום היוולדו.  ותוך שניות גם מכך לא נשאר מאום, בעוד
עורו השחום הפך ירוק, ראשו גדל לבלי-היכר, שריריו הצטמקו
והוריקו; עד כי דמה כמעט לחלוטין לחייזר הירוק שלצדו...    
ובקהל המתבוננים כמה חיילים ושוטרים התעלפו, וחובשת מהבסיס
מיהרה להגיש להם סיוע ראשוני.

חיוך מלא תדהמה עיטר את פיו של בני.  כל העונשים המטופשים, כל
המסדרים המייגעים, הצרחות החייתיות על חיילים שבעוונם הרב חטאו
בשוגג; הכול התגלה כמשחק, כהצגה הגדולה בעיר, שהסתיימה ברעש
גדול.
הרס"ר היה חייזר!
 "שמי האמיתי הוא יכחלשדכישדגחלכידגחל", אמר אבוטבול,
ולראשונה נשמע קולו רגוע ושלו ,"אני סטודנט לפסיכולוגיה
אנתרופולוגית באוניברסיטת כקריחלכדגיחלע שבגלקסיית חגלכזדכסחד
הרחוקה, המצויה מרחק מיליוני שנות אור מכדור הארץ ומישראל."

הקהל המה וגעש, וגם אושרי התחיל לחייך.  אבוטבול המשיך:
 "הגעתי לכאן לפני שלוש-עשרה שנים של בני-אדם, שזה כשנתיים
בחיי הכוכב שלי; במסגרת עבודת הגמר שלי לפני קבלת התואר השני.
מטרת המחקר שלי במהלך התקופה הזו הייתה לבדוק התניות
התנהגותיות קלאסיות של יצורים פרימיטיביים כבני-אדם, במטרה
להראות כיצד הטמעת נורמות התנהגותיות שרירותיות וחסרות הגיון,
מולידות לרוב יחס חוזר מלגלג וחסר התחשבות, כדוגמת שבירת
השמירה של החיילים חג'ג' ולבקוביץ'."
הדי צחוק והרהור בקעו מבין אנשי כוחות הביטחון.  האירוע תפס
ממדים של מחזה טראגי-קומי יווני, כשאנשי הביטחון היו הקהל,
שהגיב בזמן אמת להתפתחויות בעלילה.  בני ואושרי הסמיקו,
והשפילו ראשם נוכח הנזיפה האגבית שהוטחה בהם; הגם שבו זמנית גם
די נעלבו, בשל השימוש שנעשה בהם בלא ידיעתם למטרות הניסוי
החברתי של הרס"ר-החייזר.
 "נראה לי שהמסקנה שאני אגיש היא די ברורה", המשיך החייזר
שהיה פעם יורם אבוטבול את דבריו המפעימים בשפה גבוהה ומרשימה
,"שהרי איומים, משפטים, שבתות, עונשים קולקטיביים, יחס ציני
ולועג הוכיחו עצמם כולם ככלים מוטעים בבניית חברה פרודוקטיבית
בקרב חיילי צבא ההגנה לישראל, ויצרו בדיוק את ההשפעה ההפוכה
מזו שביקשנו לבנות..."
נשימה עמוקה (כן, כן - גם חייזרים נושמים!).
 "נראה, אפוא, שרק סובלנות וסבלנות, כדברי הקלישאות השחוקות
שמנסים ללמד בבתי-הספר, הם הם המרשם הבטוח לבניית עתיד טוב
יותר לאנושות וליקום כולו!"
מחיאות כפיים ממושכות הושמעו בתגובה לנאום חוצב הלהבות.
 "אבל יש לכם עוד כברת דרך ארוכה ללכת; שהרי ירי חסר אבחנה
בעת יצירת קשר ראשוני עם כוחות חוץ-ארציים, יהא טבעו אשר יהא,
הוא תעודת עניות לטיפשות וליהירות של החברה האנושית, וכפי
הנראה הוא תוצר ישיר של כל אותו יחס משפיל ומבזה שאתם כחברה
נתקלים בו בכל מסגרת חברתית, בדגש על הצבא."    
 "בחרתי דווקא בחברה הישראלית בשל היותה חברה צעירה יחסית,
המצויה כל העת בתהליכי שינוי והתהוות, ועדיין לא ננעלה באופן
מוחלט על צורות חשיבה מיושנות וצרות.  חבריי התלמידים בוחנים
את החברה שלכם כמוני כל הזמן בשלל פורומים ומסגרות חברתיות -
במערכת החינוך, בצבא, בתקשורת ואפילו בפוליטיקה...  לפי כל
הממצאים, בניתם חברה מרתקת עם הרבה פוטנציאל להמשך.  נצלו אותו
ואל תוותרו על החלום!  היו שלום."
הרס"ר-חייזר צעד לקראת הקהל ופסק את ארבע אצבעותיו הירוקות
במרכזן.  מי שהצליח לעשות תנועה דומה עשה כן, והחזיר
לאבוטבול-לשעבר מחווה.  

בני ההמום ניגש בהססנות למרגלות המדרגות המטאליות של החללית,
בעוד זו השמיעה קול הזהה להתנעת מנוע ענק.  אושרי השקיף עליו
מרחוק.
 "אדוני יחכלסקי", ניסה בני להגות את שמו של הרס"ר-חייזר
,"האם זה אומר שאני כבר לא סוגר שבת?"
הרס"ר החליף מבט גדול וירוק עם המח"ט, והניד ראשו לחיוב.
 "יהיה בסדר", אמר, וחייך חיוך עקום.

החללית החלה להמריא, המדרגות התקפלו, והחייזר הראשון נבלע חזרה
אל תוך הריק השחור.  החייזר אבוטבול הביט במח"ט א' והצדיע לו:
 "המפקד", קרא לעברו מבעד להמולת ההמראה ,"אתה לא חוזר אתנו
הביתה?"
 "מצטער, יכחלשדכישדגחלכידגחל", השיב בחיוך ,"אולי עוד כמה
שנים, אחרי שאסיים קדנציה כרמטכ"ל."    
אבוטבול שחרר הצדעתו.  אחר טיפס במעלה גרם המדרגות המתכתי
ונבלע בפנים כלי הטייס.  הדלת נסגרה והחללית המריאה לחלל, הרחק
חזרה אל עבר הבלתי-נודע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שאוכל לבד מת
לבד.

ומי שמכבד את
כולם מת מרעב.



קמצנית אחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/02 4:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה