"את המלאך שלי". ככה,בכזו הפשטות הוא זרק את הביטוי הזה
לאוויר. "אני? מלאך? בלתי אפשרי.. אני ממש לא כזו.. איך הגעת
לזה בכלל?!" ואנחנו סה"כ מכירים יומיים,אולי שלושה. "כבר מלאך?
טעות,בטוח טעות". אז ככה זה פחות או יותר התחיל. אני הייתי
המלאך שלו,המלאך השומר שלו. זה היה התפקיד העיקרי,לשמור
עליו,לעזור לו,להיות איתו,לחדור אליו באיזה אופן שארצה,אפילו
במחשבות שלו. אז איך הוא הגיע לכך שאני בכלל מלאך? שי,ההוא
שאני המלאך שלו,הוא בהגדרה נחמדה למדיי, אפס גמור במשחקי
קלפים. בערב ההכרות ביננו,אני,שעדיין הייתי אדם כמו כל בן אנוש
רגיל,הייתי מהמובילים במשחק הקלפים,אני טובה בזה. הוא
כאמור,לא. לאחר לילה שלם של משחקים,בהחלפת זוגות למשחק ובהיותי
המחלקת החלטתי לרחם עליו. איזה דחף מוזר בי,הדחף ההוא
הנחמד,שלא תמיד יוצא החוצה,החליט לצאת,להתפרץ ממני ופשוט-לעזור
לו. אז עשיתי טריקים קטנים בחלוקה וסידרתי את הקלפים לטובתו,מה
שהוביל בסופו של דבר לנצחונו,להעלאת האגו הגברי שלו
ולהוכחה,אמנם לא נכונה,שהוא לא אפס גמור...
 

לאחר מספר ימים,בעודי לומדת לתנ"כ,גם למלאכים יש לעבור
בגרויות,מסתבר.. החלטתי לעשות הפסקה,כמו כל בן אדם שפוי..
ופתאום נזכרתי בשי,וברצון שלי לדבר איתו,לומר לו,שלצערו הוא
כנראה אפס גמור... ביקשתי מחברה את מספר האיסיקיו שלו והעולם
הוירטואלי החל לעשות את שלו. אוקיי,שיחה ראשונה,התרגשות מעטה..
אבל אני נשארת אני,כרגיל לא נמנעתי מלעשות מספר שטויות בשיחה
עם שי,להעלות את האגו שלו טיפה,אבל לרוב להוריד. אכן,רחמים. אז
טוב שיש אינטרנט,ושהכל יותר פשוט ונוח לדבר עם אנשים,אחרת כל
זה לא היה קורה,ואני לא הייתי זוכה בכבוד של להיות מלאכית.
תאמינו לי,כבוד.


 ברגע שהוא אמר לי, "את המלאך שלי" על זה ש"הצלתי" אותו
והשבתי לו את כבודו האבוד.. הביטוי הזה- "את המלאך שלי" כנראה
עורר רעידות שם למעלה,וזה לא שיש לי שכנים...שאני אומרת
'למעלה',אני מתכוונת לאלו ששוכנים במרום,וספציפית לאגף האחראי
על המלאכים. לרגע חשבתי שאני בטח הוזה,שכל הלימודים לבגרות
בתנ"כ מעוררים בי מחשבות לא נורמליות. אבל לא. זה היה
קסום,מופלא ואמתי לחלוטין! ז'אול,אחד מהמלאכים האחראים
באג"מ(אגף המלאכים), ירד מלמעלה במיוחד עבורי. במיוחד כדי
להכשיר אותי לתפקידי החדש-לייעוד החדש שלי בחיים,והכל בזכות
שי. מהיום אני נמנת על סגל המלאכים של אג"מ..


 ז'אול החל להקריא לי רשימה ארוכה של תפקידים,והשאיר לי גם
עותק שלהם.הוא גם נתן לי סיכת כנפי מלאך,כולה נוצצת,מלאת
יהלומים ומקרינה אושר,לפחות בי היא יצרה אותו.היא היתה סיכה
מיוחדת,אפילו יותר מכנפי הטייס שמחלקים בעולם הזה. קיבלתי גם
לוח קטן,ועליו סימן מוזר כזה,שלא ניתן למחיקה. שאלתי את ז'אול
מה זה והוא אמר "נקודת הזכות הראשונה שלך. במשך כל ימי חייך
כמלאך תצברי כאלה,אבל גם תוכלי לאבד. שתגיעי למינוס חמש נקודות
תאבדי את זכותך להיות מלאך לכל החיים,גם אם תחזרי בתשובה ותנסי
לכפר על מעשייך. את צוברת נקודות כאשר זה שאת המלאך שלו מאושר
ממך באותו היום. יש לך נקודה ליום,ובמקרים מיוחדים יותר. אך
בקשר לנקודות המינוס,כל נקודותייך יכולים להגמר ביום אחד אם
תעשי שטויות.. יש גם מספר כללים מיוחדים. אסור לך להתאהב בבן
אנוש שעליו הופקדת". ופה,נדמתי. "למה?" שאלתי,בקושי מוציאה את
המילים מפי. "ככה,מצטער." הוא אמר. "אין מה לעשות במצבים
שכאלו. אבל יש מצב אחד,יחיד ומיוחד כאשר תוכלי לקיים משהו עם
הבן אנוש שלך. האפשרות היחידה שבה מותר לך להתאהב באותו אחד זה
רק אם הבן אנוש שלך מספר לך את רגשותיו לפנייך,וכמובן שרגשותיו
תואמים לשלך או חזקים מהם.אך הוא צריך לספר לך הכל,ללא שקרים.
פה בשמיים יודעים אם הוא משקר,כי הרי ידוע שטבעם של בני אנוש
לסלף במעט דברים. אם תאמיני לו,והוא ישקר אוטומטית כל נקודות
הזכות שלך יעלמו כלא היו. ומכאן הדרך לצאת מסגל המלאכים קצרה
ביותר.אך אם הוא יספר לך הכל,אז אולי תזכי במה שנקרא
'אהבה',אבל זה לא מובטח. לפחות תהיה מלאכית מאושרת,כי לפי
הנסיון רוב המלאכיות בשטח למעלה דיי מאוכזבות מהמצב בו הן
נמצאות,בנים,במיוחד בני אנוש,לא תמיד אמינים,היזהרי מלאכית
חביבה". "תודה זאול",אמרתי,מחייכת טיפה."אני אזהר,עד כמה שאני
יכולה,אני רק אשמח אם תמיד תהיה פה בשביל לעזור לי לא לעשות
שטויות. הרי האהבה עיוורת,לא?". "אני תמיד אהיה פה,ואיתי צוות
של מלאכים מן השורה,מנוסים אחד אחד,כולנו פה מקיפים את ההילה
שלך,שומרים שהיא לא תפגע,את מלאכית מובחרת,תזכרי את זה".
"תודה",אמרתי שוב,רק שהפעם חיוך ענקי היה מרוח על פניי. וז'אול
נעלם.


 מישהו חדש הופיע כאונליין,זה היה שי. לא ידעתי מה להגיד
לו,חוץ מתודה אחת ענקית. גם לא בדיוק יכלתי לפרט על מה,בתקנון
שז'אול נתן לי היה רשום במפורש לא לספר לבן אנוש מה קורה בדיוק
באג"מ שם למעלה. זה איסור גדול מאוד! הרי שי יודע שאני המלאכית
שלו,זה דבר ידוע,אבל מה בדיוק התפקיד שלי הוא לא הכי יודע,מה
גם שאפילו אני בקושי יודעת למה נשלחתי,או למה מוניתי להיות
מלאכית בכלל. התפקיד של מלאך לא הכי תפור עליי. אני תמיד חלמתי
שמלאכים הם האנשים הכי טהורים שיש,אבל אני לא כזו. אבל שי,משום
מה,נתן לי להיות כזו ועל כן אין מאושרת ממני ואין לי מילים
כיצד להודות לו. אין לי. להפוך להיות מלאכית ממשחק קלפים,מי
שמע על זה? גם בפנטזיות הכי פרועות שלי לא הייתי מגיעה לזה.


 מסתבר שבתור בת אדם,ומלאכית גם,דיי הצלחתי לשבות את שי
בקסמיי,באמת שזה לא היה מכוון. מלכתחילה רק נהנתי מעצם העובדה
שאני מלאכית,וחביב לי ככה. לא רציתי כל כך לקחת את הסיכון שגם
אני אתאהב בשי אבל שהוא יאכזב אותי,שאולי הוא ישקר לי ולא יאהב
באמת,ואז חיי כמלאכית רק ידעכו. אך מה לעשות ורגשותיו של אדם
יותר חזקים מאופיו של מלאך וגם הוא הצליח לתפוס אותי ברשת
הקטנה שלו. וזה לא נעים. וזה כן נעים. זה כל כך נעים. זה לא
נעים כי אני מפחדת,מפחדת לצאת מהאשליה שאני שרויה בה
כרגע,מפחדת לקחת את הסיכון. זה כן נעים כי זה זה,כי המצב כרגע
הוא יותר ממושלם,הוא אגדי כזה,אבקת מלאכים מפוזרת ביננו וזה
תמיד משהו טוב. זה כל כך נעים כי זה הוא,כי זה אהבה,ומה כבר
יכול להיות יותר טוב ממנה?


 השיחות עם שי המשיכו להיות השיחות הכי כייפיות בחיי,נהנתי
מכל רגע. אך בד בבד הייתי בחיפוש אחר מישהו אחר למקרה ששי
יאכזב,אני לא אעמוד בזה שלא אוכל להיות מלאכית אף פעם יותר,מה
אני יעשה שיגיע אותו אחד יחיד ומיוחד,ה"אחד".. אז לבנתיים
חיפשתי לי מישהו שאני גם אהיה המלאך שלו ובשעות הפנאי שלי
מדיבורים עם שי שוטטתי ברחבי היקום כדי למצוא אחד כזה,בתקווה
למצוא עוד מישהו שעבורו אוכל למלא את תפקיד המלאכית כמעט באופן
שאני ממלאה אותו אצל שי,הרי שום דבר לא ישתווה לאופן הביצוע
שלי בתור מלאכית עם שי,זה הכל עניין של דינמיקה ומהות הקשר
עבור שני הצדדים. גם עבורו וגם עבורי. רוב החיפושים
שלי,שבדיעבד התרחשו כל ימי חיי,רק שעכשיו אני מודעת לעניין
החיפוש ויכולה להציץ על כולם מלמעלה,החיפושים הנוכחים לא נחלו
הצלחה. כן,כמו החיפושים האלה לפניהם,בתקופה שלא הייתי מלאכית.
אז יכול להיות ששי הוא מיוחד? אני עדיין לא בטוחה.


 יום אחד החלטתי לעלות לאג"מ ולבדוק את העניינים שם,לשמוע על
סיפורי הצלחה בעניין אהבות עם הבני אנוש,הרבה סיפורי הצלחה לא
מצאתי,רובם היו מלאי אכזבות,קשות אפילו. קצת הסתובבתי בנסיון
להכיר את המקום החדש שלפתע שמעתי ליחשושים. לצידי עמדה חבורה
של מספר מלאכיות שהיתה נרגשת מאוד. התקרבתי כדי לשמוע על מה הן
מדברות.. "שמעתן על המלאכית החדשה באיזור,ההיא ששומרים עליה
מכל הכיוונים.. אפילו ז'אול שומר עליה! עשו ממנה מיוחדת,עוד
מישהי חדשה. ואף אחד לא ראה אותה עדיין! רק האלה ששומרים עליה
נמצאים בסביבתה,ולאף אחד חוץ מז'אול אין אפשרות לדבר איתה ממש.
אפילו תמונה שלה לא פירסמו באתר המלאכים הוירטואלי כדי
שמישהו,או יותר נכון מישהי בטח תתנקש בה". לרגע לא הבנתי על מה
הן מדברות,לא ידעתי שעליי הן מדברות,אך ברגע שניסתי להתקרב
אליהן יותר מידיי צץ מולי מלאך,שרק אני ראיתי, והרחיק אותי
מהן. זזתי אחורה ואז שאלתי אותו,"מאיפה צצת בכלל? ולמה הרחקת
אותי מהן?". הוא חייך(כולם מחייכים פה!) וענה, "מתוקה,אם עוד
לא הבנת,המיוחדת שהן מקשקשות עליה זו את,ותפקידי,כמו כל השאר,
זה להגן עלייך,ז'אול בעקרון,כמו שהן אמרו,הוא היחיד שמוסמך
לדבר איתך אבל היות והוא בשיבה חשובה עם ראש האגף אני נשלחתי
להגן עלייך ולהסביר לך את המצב הזה". "אז למה אני מיוחדת כל כך
שיש עליי שמירה?" שאלתי,בתמימות כמובן. "לומר את האמת,אין לי
מושג כל כך. אני רק יודע שלא מזמן היתה פה אחת כזו,מלכת
המלאכים,אבל היא התאהבה בבנש"מ שלה (בנש"מ-בן אנוש שיש לו
מלאך) והוא איכזב אותה,מאותו הרגע היא נכנסה לדיכאון ולא מזמן
מתה. לפחות ביקום הזה,של המלאכים. מידיי פעם מציצים עליה פה
למעלה,מרחמים עליה. אני מניח שאת מלכת המלאכים החדשה שלנו,לא
הכריזו על זה ברשמיות אבל סביר להניח שיעשו את זה בזמן
הקרוב,אולי אפילו בנשף. אבל אם תרצי לשמוע פרטים יותר נכונים
או פשוט לקבל הסבר מלא,תפני לז'אול". הוא נעלם,וכבר לא היה לי
למי לומר תודה או לשאול על איזה נשף הוא מדבר.


 ישבתי בבית,בוהה במחשב,עדיין לא מעקלת מה קרה שם בכלל,ופתאום
ז'אול הופיע,בגלימה לבנה כזו,מהממת. באמת שיכלתי להתאהב בו
ברגע זה,אבל הלב שלי לא נתן לי,הוא צעק לי 'את שייכת למישהו
אחר'. "היי מלאכיתו'ש" הוא אמר,ואני כמעט ונמסתי. "הבנתי
שדורון סיפר לך טיפה על הנשף שיערך בשבוע הבא,זו הולכת להיות
החשיפה שלך לעולם המלאכים אפילו ראש אג"מ משתוקק לראותך. אני
אשמח אם תהיה המלווה שלי באותו ערב, יהיה לי לעונג להיות חלק
מהערב המכובד שלך". "אני לא חושבת שתהיה לי בעיה,זה לא שאני
מכירה אחרים באג"מ או שמישהו יציע לי כי אף אחד לא מכיר אותי
שם למעלה",אמרתי בחצי ציניות חצי רצינות."אז מה החלטת? תהיה
שלי בערב הזה?" ושוב הוא חייך,מהחיוכים האלה שאי אפשר להתנגד
להם.. "שלך לא. איתך כן.",גם לי מותר לחייך.. "אוקיי" הוא
אמר,בנימה מבואסת מעט.. "יום רביעי,בשעה שמונה,אני כבר אהיה
פה,תתארגני בזמן,למלאכים אסור לאחר,ואנחנו גם ככה מוזמנים בשעה
מאוחרת מהשאר כדי ליצור לך פתיחה מרשימה. תהיה לך עוזרת למשך
כל היום,באותו היום תקני בגדים שהיא תעזור לך לבחור,היא תעצב
לך שיער ותעזור לך בשאר הדברים כדי שתהיה מושלמת לערב הזה,לא
שעכשיו את לא",קרץ ונעלם.איזה פריבילגיות יש לי בתור מלאכית
מובחרת,קניות! שאני אתלונן? ממש לא...
 

השעה היתה מאוחרת,קצת לפני  12 בלילה,לבשתי פיג'מה,נשכבתי
במיטה ואז נזכרתי שלא דיברתי עם שי יום שלם,הייתי עסוקה
בשיטוטים באג"מ רוב היום,אולי הוא התקשר ולא הייתי זמינה? כי
אין שם קליטה.. באותו הרגע,צלצול של הפנתר הורוד התחיל
להתנגן,המנגינה שלי,על הצג מהבהב 'שי שלך!'. ענית ב"היי" מאושר
מידיי,והוא ענה ב"שלום" אפילו יותר מאושר משלי. חייכתי,הוא גם
חייך-הרגשתי. דיברנו קצת על הא ועל דא ואז שי,הביישן אגב,ביקש
לשאול משהו,אז הסכמתי לו :). "רציתי לשאול אם תואילי בטובך
לבלות איתי את יום האהבה שיחול בשבוע הבא?". שתקתי,עוד הייתי
מופתעת מהשאלה. "בטח!" ,אמרתי,שוב מלאת אושר. "סבבה.כי כבר
החלטתי איך אני הולך להיות רומנטי פעם אחת בחיי,ועוד עם העובדה
שיש לי בית ריק. וכל כך פחדתי שאולי תגידי לי לא,או שאולי תהיה
תפוסה..". "אני? תפוסה? עם מי בדיוק? אני שייכת רק למישהו
אחד,אני לא בחורה של כמה גברים. אני הבחורה שלך כרגע".
כן,כן,גם אני הופתעתי מהמילים שיצאו לי מהפה. הוא שוב חייך.
המשכנו לדבר,והזמן ממש טס,'ככה זה שנהנים' הוא אמר,כמו הביטוי
הידוע. ובאמת נהנו,אבל השעון הראה על שתיים וחצי ולשנינו היו
מטלות לעשות למחרת. "אז לילה טוב יפה בחורה שלי,ואל תשכחי שיום
רביעי את שלי". "יום רביעי? מחר?",שאלתי. "לא.. יום רביעי שבוע
הבא,יום האהבה..."אמר כאילו זה כל כך מובן מאליו.
"אויי'ש,לא"-ידעתי שאני לא יכולה להיות לגמרי מאושרת,זה לא
אני. "מה קרה?" הוא שאל מודאג,ובצדק. "מממ.. אני לא בטוחה שאני
אוכל להיות שלך ביום רביעי,וזה לא מישהו אחר באמת,יש דברים
שאני לא יכולה לספר,תבין אותי,בבקשה.. למעשה,אתה הכנסת אותי
לזה,אוף,אתה לא תבין. שי,בבקשה תנסה להבין עד כמה שאני לא
יודעת או לא יכולה להסביר בצורה מושלמת למה אני לא יכולה להיות
שלך ביום רביעי". הוא שתק,גם אני.. לא היה מה להגיד. יום האהבה
יום רביעי ואני תקועה בנשף של מלאכים שלמעשה הוא נשף ההכרות
שלי עם כל אג"מ,הערב שאני אהפוך להיות מלכת המלאכים החדשה,ועוד
בלווי של ז'אול,עוד סיבה לתת למלאכיות האחרות לקלל אותי.. או
להתנקש בי.. "ביי מלאכיתו'ש שלי,טיפה בבאסה,אבל תביני גם
אותי,אני אתגעגע עד מחר". "גם אני",אמרתי. אבל הוא כבר ניתק.
נכון נחמד לי? אחלה של תסבוך. איך עושים בחירה בדבר כזה?
להשתגע!!!


 אז ישבתי עם עצמי,לעשות בירור נפשי. יש לי שבוע להחליט מה
אני עושה עם עצמי. מה אני עושה בט"ו באב.האם אני אשהה במחציתה
של האהבה האמיתית שלי או עם החיים הנוכחיים שלי-מלאכית לרגעים
אלו. אני לא יכולה לא להגיע לנשף כי אז יעיפו אותי
מאג"מ,בטוח.. ואני רוצה להיות מלאכית! ועוד המלאכית,בה'
הידיעה.. אבל אני גם לא רוצה לאכזב את שי,הוא חשוב לי,מאוד.
המחשבות המשיכו להתרוצץ לי בראש ומתישהו נרדמתי. התעוררתי
בבאסה רצינית בעוד השעון מראה על השעה 7,החיוך חזר ברגע שהעפתי
מבטי אל צג הפלאפון שבו הופיע "הודעה חדשה",זה היה משי. הוא
איחל לי בוקר מושלם ואחלה של יום,וחתם בנשיקה. איך אפשר לאכזב
דבר כזה?! לי בכל אופן זה יהיה קשה. התארגנתי ללכת שפתאום
הופיע לי בחדר ז'אול,שוב הוא. "הבנתי שיש לך בעיות עם יום
רביעי..". "ואיך אתה יודע על זה?",אמרתי בעצבים טיפה. "אני
יודע הכל,גם מה שלא תרצי,אפילו על הלבטים שלך. ככה זה שאתה
מלאך מובחר. אולי אפילו ראש אג"מ הבא,לכי תדעי.. תביני,אני
מלאך מיוחד,מלאך ניצחי". "ואיך בדיוק נהיית כזה ניצחי?". "אם
את באמת רוצה לשמוע את הסיפור שלי אני אספר.. החיים שלי היו
הכי מאושרים שאפשר,עמדתי להתחתן. הבחורה שאיתה הייתי אמור
להתחתן הסכימה להצעה שלי,מרוב אושר הייתי חייב לסוע למקום
שלנו,לצלם,ולהביא לה תמונה נצחית. היא התקשרה במהלך הנסיעה
ואמרה לי, 'מתוק שלי,אמנם אף פעם לא היה לי כינוי קבוע בשבילך
אבל עכשיו יש לי,והוא כל כך מתאים לך,אתה המלאך שלי'. מרוב
התרגשות,שרק התעצמה במילים האלו סטיתי מהכביש ונפלתי לתהום.
נהרגתי. המילים האלה- 'אתה המלאך שלי' היו המילים האחרונות
ששמעתי,הם אלה שהובילו אותי ישירות לאג"מ. מאז אני פה,כבר 300
שנה בערך. לא התאהבתי באף אחת מאז,הלב שלי לא נתן לי ופתאום את
הופעת,והתחלת לעורר בי פרפרים קטנים בבטן. זה מוזר לי וזה קשה
ובגלל זה הייתי חייב שיערכו את הנשף בתאריך הזה,בט"ו באב,תירוץ
להיות איתך". אמר,ונעלם!! הוא תמיד נעלם במצבים כאלה שזה כבר
מעצבן,צעקתי וצעקתי אליו אבל חוץ מהעובדה שהערתי את כל הבית
שום ז'אול לא הגיב לי. לא יכלתי לאחר לישיבה שנקבעה לי להיום
והחלטתי לדחות את העלייה לאג"מ למאוחר יותר. היום עבר לי נורא
לאט,לא הייתי מרוכזת בשום דבר שעשיתי,פרט לז'אול ולהודעה של שי
מהבוקר. אבל יותר לז'אול. הרי איך אפשר להתעלם מכל מה שהוא
אמר? עוד תסביך לאוסף. איך אני יכולה לוותר עכשיו על הנשף?
במקרה הזה אני מאכזבת את ז'אול לגמרי,אבל במצב אחר אני מאכזבת
את שי. אי אפשר לרקוד על שתי חתונות.. אבל אני בכלל לא רוצה
להתחתן!! אני רק רוצה טיפה אושר.. הישיבה נגמרה. נעלמתי משם
באותו הרגע,עליתי לאג"מ. חיפשתי בכל מקום את ז'אול,אבל הוא לא
היה,קראתי לדורון,לאחר מספר קריאות אליו הוא ענה. "איפה
ז'אול?" שאלתי. "בחופשה זמנית". "ואין אפשרות להשיג אותו?".
"לא,מצטער,רק במקרי חירום",אמר באדישות. "ואם המצב שלי
חמור?",אמרתי כולי בעצבים,מלאכית או לא,עדיין מרוקאית.. "את
מוזמנת לספר לי ואם זה משהו שאני לא אוכל לעזור אני אנסה לסדר
לך הפרעה קטנה בבידוד שלו",שוב באדישות,מאיפה הוא שואב אותה?.
"מצטערת,אבל זה משהו טיפה פרטי,עניין שצריך לסדר ביני לבין
ז'אול,וזה מאוד מאוד מאוד(!) חשוב..",ניסיתי גם אני
להירגע,אולי זה ישפיע עליו.. "טוב,אם את כל כך מתעקשת,תחזרי
לעולם ולאחר חמש דקות תאמרי ' ז'אול ואני בבידוד' ותהיה איתו
בבידוד",מסתבר שזה השפיע.. "תודה רבה רבה דורון" אמרתי וחזרתי
בטיסה מהירה אל חדרי. אמרתי את מילות הקסם ואז הייתי שם. גן
עדן.. עד כמה שאפשר לומר גן עדן מפי אדם שעדיין לא פגש בו. אבל
הכל בו מושלם ואפילו נרגעתי לגמרי. אולי זו המטרה.. מישהו קרא
בשמי מכל עבר,ניסיתי למצוא את מקור הקול,זיהיתי שזה היה קולו
של ז'אול. אך הוא היה נעים כזה,מרגיע אף הוא. "ז'אול,איפה אתה?
לא נוח לי ככה,אני באמת אשמח אם תצא מהמחבוא",אמרתי מצפה
ליציאה מפתיעה. מישהו כיסה את עיניי,פעם ראשונה שהוא נוגע בי.
הסתובבתי והוא רק חיבק אותי. "בואי,נשב באיזה פינה מוצלת",אמר
והוביל אותי אחריו,ללא מילים עדיין. התיישבנו וידי היתה
בידו,היא היתה חמימה ונעימה למגע,הוא ליטף אותה.. הרגשתי
מוזר,לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,נורא היה לי כייף לאותו הרגע
אבל משום מה הרגשתי בוגדת,בוגדת בשי ובאמונה שלו בי. הרחקתי
מעט את היד אך הוא המשיך ואז התחיל לדבר. "אני מניח שאני יודע
למה את פה. מצטער על המילים בבוקר. מצטער על ההפתעה,מצטער על
ההשפעה, אבל זה פשוט יצא לי,לא השתלטתי על זה. קשה להשתלט על
רגשות,אני מניח שאת זה את יודעת..  אני באמת מצטער על זה
שברחתי,אבל הייתי חייב להתבודד,לבכות עם עצמי על משהו שבטח לא
ימומש. כמו שכבר אמרתי אני יודע עלייך הכל,אני אפילו יודע על
מה את חושבת ברגע זה. יש שם מעט ממני,הרבה משי. אני יודע שיש
לך משהו אליו,למרות שזה דיי טרי,אבל זה בדיוק כמו שהיה לי
לשרה,הבחורה שלי. אותו האושר,אותו הניצוץ,אותו החיוך למשמע
קולו". שתקתי,לא ידעתי כבר מה להגיד,כל הכעסים מהיום הזה
נעלמו,רחמתי עליו,הרגשתי אותו,איך הוא משפיע עליי,אבל שי עדיין
לא יצא לי מהראש,החיוך שלו והמבט עוד היו בי. "את מוזמנת להגיד
הכל,פשוט תשפכי,זה יהיה יותר טוב לשנינו",אמר. לפחות הוא שובר
את השתיקה.. "אני לא בטוחה שיש לי משהו להגיד,הכל לא מובן
לי,מבולבל לי. וכל כך קשה לי עם המצב הנוכחי. בחיים שלי לא
הייתי שרויה באושר כזה,כאילו מצאתי יעד סופי. ואז פתאום אתה
מופיע,אומר מה שיש לך להגיד ומעורר את כל הסדר הזמני הזה,חוזרת
למצב הקודם שלי. אני לא אגיד לך שאני אדישה אלייך. כמו כל
הבנות באג"מ נורא התלהבתי ביום הראשון שהופעת לי בחדר,אני
עדיין מתרגשת כל פעם מחדש,אבל (כן,לכל דבר יש אבל.. שיט! הוא
שומע מחשבות). חייכתי.. אבל זה לא כמו התרגשות אצל שי,איתו זה
אחרת,איתו לי יש פרפרים". שוב שתיקה,כבר אמרו ששתיקה שווה אלף
מילים.. "אני מבין,אין בעיה מורנו'ש. אבל,וגם לי יש אבל, את
עדיין צריכה להחליט לגבי יום רביעי,ברצון הייתי מזיז את התאריך
אבל עכשיו כבר אי אפשר,מחר הנשף וזה לא הגיוני להזיז אותו
עכשיו". "מחר הנשף?! איך מחר?! היה זכור לי שנשאר לי שבוע של
מחשבות,לא יום אחד בלבד". כן,העצבים מתחילים לחזור. "יופי, אני
מבין שדורון לא הסביר לך שהזמן פה,בבידוד,מעביר את הימים
במהירות מוגזמת,מצטער,תחזרי לעולם".


 במילים שלו חזרתי לעולם,עדיין בשוק,בהלם מוחלט! שבוע לא
דיברתי עם שי.. הוא בטח שונא אותי עכשיו,אני אפילו לא יכולה
לדעת אם ההצעה שלו תקפה עדיין. אחד כמוהו בטח מצא לו מישהי
חדשה,אחת מהפקידות בעבודה שלו בטח. הוא בטח חושב שאני לא
מעוניינת בו. הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ אל הפלאפון שלי. 7
שיחות שלא נענו,מספר אחד חדש,שי שלי. 14 הודעות חדשות,כולן אף
הן מאותו מספר,משי שלי. עדיין שלי? התחלתי לקרוא אחת אחת. הוא
לא התייאש,כל יום הודעת בוקר טוב ולילה טוב,מושקעות
כאלה,מוצפות דאגה ואהבה(?!). מהאחרונה כמעט בכיתי,אולי כי נראה
בה טיפה ייאוש. 'מחר יום רביעי הגדול,ט"ו באב,כבר שבוע את לא
מדברת איתי,לא עונה להודעות שלי,לא לצילצולים. באמת שניסיתי לא
להתייאש,את יכולה להודות או לא להודות ללב שלי בעבור זה,עשית
לו משהו,הוא זה שגרם לי לא להרפות. אבל מה,אני לא אציק לך
מחר,מבטיח. תעשי כרצונך. אני עדיין אהיה בבית שלי,לבד כמו
בתכנון הרגיל,אדליק לעצמי נרות ואנשק את הכרית בזמן המתאים,או
את תמונתך,נחליט כבר.. שלך,שי'. בסופו של דבר בכיתי. אולי
מאושר אולי מכאב. מאושר כי הלב שלו בדיוק כמו הלב שלי,מעורער
בגללו/בגללי. בוכה מכאב כי עדיין לא ידעתי מה לעשות בקשר
למחר,יום רביעי. כל כך רציתי להתקשר אל שי,לשמוע את הקול שלו
ולחייך. אבל לא יכלתי כי ידעתי שאין לי מה לומר לו,לא תשובות
על השבוע האחרון ובטוח שלא תשובה על מחר. ואני שונאת את החוסר
ידיעה הזו או את מה שאני עושה לו.


 נרדמתי,הזמן בבידוד עייף אותי כנראה. קמתי באג"מ בשעה 7
בבוקר,שמסביבי מרצדת בחורה קטנה בעלת פנים מחייכות. היא החזיקה
בידה מגש עם חלב ועוגיות והגישה לי אותן."זה בשבילך,אני
רוזמרי,העוזרת שלך להיום. יש לך ברכת בוקר טוב מז'אול,הוא
הצטער שהוא לא יכל לבשר לך בעצמו אבל יש לו הרבה הכנות לקראת
היום בערב". אמרה והמשיכה לחייך. אכן,כולם מחייכים פה,רק אני
עוד בעיוות שפתיים לא ברור. "נעים מאוד רוזמרי,לא הייתי
מדמיינת שהעוזרת שלי תהיה יותר חמודה,רק אם אפשר כמה דקות
לבד,אני מאוד אודה לך,אני אתלבש בזמן הזה ונוכל לצאת למסע
הקניות שלנו",אמרתי והיא כבר נעלמה מבעד לדלת. הפלאפון שלי היה
בקליטה,לידו היה דף בכתב יפה כזה,כמו הדפסה אבל כתוב בדיו,וכך
נרשם: 'מורנו'ש הפלאפון שלך זמין היום רק להודעות נכנסות,אני
בטוח שהמיוחד שלך לא יאכזב,זוהי פרבלגיה מיוחדת שהשגתי עבורך
להיום בלבד. מקווה שעזרתי במשהו קטן,פיצוי לתאריך היומי. חג
אהבה שמח,עד כמה שאפשר. מצטער,ז'אול'. כתב של מלאכים יש לו..
מושלם כמוהו.


 "ביפ",הודעה חדשה.. לחצתי על 'קרא הודעה' בהיסוס קט. הודעה
משי. 'חג אהבה שמח מלאכית שלי'. ולפני שהיה לי זמן לעקל עוד
ביפ,עוד הודעה משי, 'מקווה שעדיין שלי'. בכיתי,איך אפשר שלא.
כל כך רציתי להתקשר אליו,להגיד לו את אותן המילים בדיוק
ולהבהיר לו שבטח שאני שלו אבל ידעתי שבשביל לעשות את זה אני
חייבת לחזור לעולם והיום לא יכלתי לעשות את זה,כי ברגע שהייתי
עושה את זה לא יכלתי לחזור לכאן. אין כניסות ויציאות היום,בגלל
האירוע הכל מאובטח,גם באג"מ מפחדים מהתנקשות,מעניין במי..
התלבשתי והלכתי לטייל טיפה עם רוזמרי,היא כבר הכירה את כל
החנויות ואת כל המוכרות. אחרי שיטוטים במשך חצי יום הגענו
לחנות פינתית,לא זוהרת כמו כל השאר,אבל עם הילה מסויימת. "בואי
לכאן,אולי פה יהיה משהו,לפני 300 שנה היתה פה שמלה מהממת,מקווה
שהיא לא נלקחה",היא אמרה ואני צחקתי. איך ב300 שנה שמלה לא
תלקח,או שתשאר מהממת. החנות היתה ריקה ובמרכזה הוצבה שמלה לבנה
שלידה הונח פתק. ניגשתי אל עבר הכסא שעליו היא היתה מונחת
ורוזמרי הקריאה את הפתק. 'מורן,זה מחכה לך כבר הרבה
שנים.תהני". זה בשבילי,וזה חיכה לי 300 שנה,נחמד לדעת שמישהו
באג"מ ידע על קיומי לפני ההורים שלי,או הסבים שלי,או הסבים
שלהם.. לבשתי אותה,ומן הסתם היא הותאמה למידותיי בדיוק. היא
היתה מהממת,אכן בגד הוא זה שעושה את האדם. "במקרה שלך לא",לחש
הקול המוכר. "ז'אול,מה אתה עושה פה?". "רק בא לבדוק את יצירת
המופת שלי". חייכתי.. "ואני בהחלט רואה שזו יצירת מופת,חייב
לזוז,נתראה עוד 3 שעות,כבר חמש מתוקתי". ונעלם,כהרגלו. רוזמרי
לחשה משהו וכבר הופענו בחדר שקמתי בו בבוקר. החדר שלי באג"מ..
ישבתי על הכסא והיא באמת עשתה ממני יצירת מופת,לא ידעתי שאני
יכולה להיות יפה,או לפחות חמודה פלוס :). "תודה רוזמרי,את באמת
מיוחדת",אמרתי. "אין בעד מה,זה היה לי כבוד להיות איתך היום.
ועכשיו אני צריכה לזוז,תהני היום". וגם היא נעלמה,כדרכם של
כולם פה. הבטתי אל השעון,היו לי חמש דקות בידוד עד שז'אול
יגיע. חשבתי על היום והגעתי למספר מסקנות..


 "היי יפיפייה". כן,ז'אול הגיע. "שנלך?". "בטח,כבר
שמונה,מלאכים לא מאחרים...". הלכנו והגענו לאולם שקושט בצורה
מרהיבה מבחוץ,גם הפנים לא אכזב. נכנסו ובו ברגע נפרש שטיח אדום
לכבודנו ,ז'אול היה יפה מתמיד וחייך,אני גם חייכתי. הוא נופף
לעבר ההמון שהיה שם והביט לעברנו,אז גם אני נופפתי. השטיח
התפרש עד לכסא שעליו ישב איש זקן מאוד. "זה ראש האג"מ,מר
רוניבקו", ז'אול לחש לי.. היתה דממה באולם ואז רוניבקו קם
מכסאו ואמר: "'אני רוצה להציג בפניכם את מלכת המלאכיות
החדשה,מורן". הדמה ששרתה פה לפני רגע הפכה למחיאות כפיים
סוערות. דמעות קטנות זלגו מעיניי,האיפור עוד היה במקומו. בכיתי
מאושר. ואז התחילה המסיבה. ז'אול נפרד ממני לכמה דקות ואז
רוניבקו סימן לי לגשת אליו. כמובן שניגשתי. "אני שמח שאת
פה,עוררת פה דברים שאף אחת לא עשתה לפני כן,שמחים שנפל בחלקך
להגיע לפה,טוב שיש אנשים טובים שם למטה שיודעים את מי למנות
להיות מלאכים". פה כבר לא השתלטתי על עצמי. "תסלח לי שאני
מפריעה לך באמצע משפט אבל אם כבר הזכרת את האיש שלי שם למטה אז
אני ממש צריכה להגיע אליו,השעה כבר אחרי 11,ט"ו באב היום ואני
רוצה להיות איתו בדקות האחרונות שנשארו מהיום הזה", אמרתי,
נחושה בדעתי לעזוב את המקום ולא משנה מה הוא יאמר. "אין בעיות
מורן,רק תאמרי להתראות אחרון לז'אול". "אחרון?" שאלתי מופתעת.
"כן,אחרון.. הוא לא יהיה פה יותר,הוא יהיה בגן עדן
מעכשיו,המקום שהוא היה צריך להיות בו מזמן". "אבל למה דווקא
עכשיו?" שאלתי. "כי עכשיו זו הפעם היחידה שהוא מאושר מזה 300
שנה,הוא חיכה הרבה זמן לרגע הזה". "הבנתי",אמרתי,אך לא רציתי
להבין. צעדתי לעבר ז'אול,כל כך רציתי לדחות את ה'להתראות'
הזה,אך רציתי גם שהוא יגמר ואז אוכל להגיע אל שי. ז'אול חייך
אליי,הוא באמת היה מאושר. התקרבנו אחד לשני,כל כך קרוב. הוא
חיבק אותי,נתתי לו נשיקה על שפתיו בעוד כל האולם מביט בנו.
אמרתי לו '"להתראות" והוא נעלם. רק אני ידעתי לאן. גם אני
נעלמתי. הייתי בעולם,עדיין עם השמלה שלי,מתחת לחלונו של שי.
התעופפתי למעלה,בכל זאת קומה שישית, ומלאכים לא עולים
במעלית... הסתכלתי מבע לחלון,הוא ישב על המיטה,עיניו הקרינו רק
עצב. הנרות בצד כמעט וכלו כבר. דפקתי על השמשה. הוא ראה
אותי,בטח חשב שהוא הוזה,לא כל יום מישהי מתדפקת על חלונו. הוא
פתח את החלון,ממצמץ בעיניו. "זה בסדר,זו אני שי,אתה לא
חולם",אמרתי עם דמעות של אושר בעיניי. הוא חייך,ועיניו הקרינו
עכשיו אושר מוחלט, הוא התחיל לברבר שהוא סולח והוא מבין
הכל,אמר שמישהו הסביר לו,כתב מכתב,בא לדבר איתו,אני חושבת שזה
היה ז'אול. אבל אני רק השתקתי אותו בידי,אמרתי לו 'אני אוהבת
אותך' ונשקתי לו. נשקתי למלאך שלי.