מסיבת יום נישואין?  פקפקתי... הרי מטבעי תמיד הייתי טיפוס
חשדן , התחלתי להריץ בראשי כמו לוח שנה את כל התאריכים של כל
ימי ההולדת וימי הנישואין שחרוטים אצלי בזיכרון...  אני זוכרת
היטב מספרים...מצאתי 1 ה- 1/12 זהו התאריך הנכון , אבל היום
ה25/1- עניתי לקול המוזר שבקע מן הצד השני המתיימר להיות קולה
של אימי שמחה ומאושרת. אנחנו חוגגים באיחור של חודש , שמחתי ,
הרי הייתי ביום של חופש ישנתי הרבה בבוקר וקמתי במצב רוח רענן,
מה כבר יכול להשתבש ביום שכזה חשבתי לעצמי, בעוד אותו הקול
שבטלפון מחכה לתשובה ממני  , הסכמתי ! הקול שמח והיה נשמע קצת
יותר ויותר כמו אימי , אולי בגלל הרצון העז שלי שזה אכן חגיגית
יום נישואין מאוחרת ולא סתם טרחה מיותרת של אמצע שבוע... הם
יבואו לאסוף אותך בשש. לבשתי את בגדי הטובים ביותר והתאפרתי
כמו לחתונה ואז חשבתי לעצמי, אנחנו הרי משפחה ממוצעת ורגילה,
שאוהבת את כולם אך מסתפקת במועט ולא ייתכן כי נלך לחגוג את יום
הנישואין המדובר במסעדה כמו שאמר לי הקול בטלפון, אך שמחתי על
שינוי התוכנית החד פעמי וחיכיתי שהם יבואו לאסוף אותי. הם
איחרו כרגיל, וזה כבר היה נראה טוב, זו הפעם הראשונה שלא כעסתי
עליהם , ובתוכי אפילו שמחתי , כי זה היה כבר סימן שהכל כרגיל
ולא קרה שום דבר מיוחד, הם הגיעו באיחור של חצי שעה, כעסתי!
שוב איחרתם, זה היה רק אחד מהניסיונות שלי  שהכל בסדר למרות
שמשהו בתוכי ידע שלא... הוא הגיע לבד... איפה היא? אותה הקפצתי
בבוקר! את כל המרחק הזה? כן... היה לי יום חופשי! שוב תחושות
הבטן אמרו לי , משהו כאן לא כשורה, אך אני בתור בן אדם פחדן
שמעדיף להאמין , המשכתי כרגיל. הוא הביא לי אוכל והכריח אותי
לאכול אפילו שהתעקשתי שכרגע סיימתי, כלומר לפני כחצי שעה ואני
לא רעבה, הוא הביא את מה שאני הכי אוהבת לאכול, שוב משהו לא
הסתדר לי , אך אני בשלי. שכחתי התחושות הרעות והתחלתי להאמין
שהנסיעה אכן מיועדת למסיבה , כל הדרך שמענו שירים שרק אני
רציתי ואהבתי ואני חשבתי שהיום הזה לא  יכול להיגמר יותר יפה
מאשר מסיבת יום נשואים משפחתית . הכניסה הביתה הייתה נעימה
למרות המתח באוויר , אימא בחלוק בית, אחי בפיג'מתו , הוא מדבר
בטלפון ואני , ידעתי! משהו אכן אינו כשורה, באותו הרגע העברתי
בראשי את כל הימים האחרונים בבית וחשבתי , מה היה יכול להיות
רמז מטרים? אך לשווא ...הכל עלה לי בראש חוץ מאותה הבדיקה ,
שיכולה הייתה להכין אותי טוב יותר למה שחיכה לי... אך שום דבר
לא מכין טוב לדבר שכזה.  הלכנו לקחת אותה, האחות , שעיניה היו
אדומות  ביותר , טענה שכאב לה הבטן, לא האמנתי , ולכך שום אדם
לא היה מאמין , היא חייכה חיוך מזויף ,מה לא סיפרו לך ?
נבהלתי... לא! השבתי . לא, זה משהו טוב, קולה היסס, שהתקבלתי
לתוכנית... לא האמנתי לה ומאותו הרגע הייתי נחושה בדעתי לגלות
מה כולם יודעים שאני אינני יודעת! איפה אבא? מייד שאלתי, אני
הרי הכי קשורה אליו מכל בני הבית, הוא הלך אל הרב! עכשיו ממש
הייתי מבולבלת, הרי הוא תמיד היה אדם מאמין, וגם אני, אך לרב?
דעתי הייתה כעת הכי נחושה שאפשר לגלות את האמת. הם הורידו אותי
בבית ואני עליתי , מפוחדת, מבועתת, לגלות מהו הסוד הגדול.
כשנכנסתי אימא לא הסכימה לדבר איתי עד שאני אוכל דבר מה, שוב?
הרמתי את קולי! אני לא רעבה! אכלתי לפני שעתיים!!! טוב בסדר אז
לפחות תשתי! הסכמתי רק כדי שאימא לא תצא מדעתה. שתיתי בכוח
והמים נאגרו בתוכי כאילו מחכים לצאת בכל רגע שרק יוכלו, שאלתי
את אימא , אז מסיבה כבר מזמן הבנתי שאין , אז מה קרה? הייתי
ישירה מידי אך לא הייתה לי ברירה או סבלנות... שבי! אמרה אימא
בבכי, ואחי ישב על ידי מחזיק לי את היד,  אימא קרסה מבכי ואחי
החליט לומר, את מה שהוא בעצמו לא קלט עד אותו הרגע שבו כאילו
הכריז על כך רישמית: " חיכינו רק לך, את האחרונה שנותרה בלי
לדעת , כי את הכי רגישה, ואבא פחד לספר לך, הוא חולה בסרטן ,
סרטן בדם, לוקימיה !
המים שחיכו לצאת , לא יצאו, והדמעות כאילו נכנסו עמוק יותר
פנימה, אבא? אבא שלי? רק כשהתקשרתי ואמרתי זאת בטלפון, כמו
אחי, רק כשכאילו הכרזתי על כך רישמית הבנתי מה אני אומרת. אז
הדמעות פרצו בקול רם  וכן, זה אבא שלי.