זה קרה כמה ימים לפני שיריתי לעצמי כדור בראש. אנשים החלו
להתקשר אלי, ביקשו קירבתי יותר מהרגיל. קרובי משפחה שלא שמעתי
מהם זמן רב, חברים מהעבר הרחוק, נדמה לי שאפילו השכנים החלו
להאיר לי פנים בצורה מוגזמת. היה משהו באוויר, תחושה שלא ידעתי
לפרשה, מלבד כאבי בטן שאחזו בי כל אימת שהדבר חזר על עצמו.
ממתי אני כל כך מקובל בחברה ? ניסיתי לשחזר, אולי עשיתי משהו
יוצא דופן, או אמרתי אמירה "מושכת אש". כלום. לא עלה בדעתי
מאום.
הימים עברו באיטיות מעצבנת. המחשבות טרדו את מוחי ללא הרף.
טלפונים, ביקורים, חיוכים (שפרשתי כמעושים), לא היה לי מנוח.
ביום שנקבע מראש, ביקרתי את האיש שנוא נפשי. אף פעם לא אהבתי
רופאים, במיוחד לא את הנוכחי. גם הוא חייך אלי כשנכנסתי
לחדרו.
"שמע" החל לומר, ומאותו רגע נאטמתי. דבריו נשמעו לי כבליל
מילים. כיוונתי עצמי, כרובוט, לכיוון אחד.
תכננתי זאת שנים. ידעתי, לא אתן לאיש לרחם עלי, לא ארחם על
עצמי, ובוודאי שלא אסכים לסבול, מרצוני החופשי.
לימים הסתבר שהוא אמר "סרבן".
עבורי, כבר היה מאוחר מידי. אטמתי עצמי. לתמיד. |