פתיחה לרומן

התרמיל העמוס לעייפה נישא כדרך פלא על גבה הזעיר, מתנפנף מצד
לצד, ממהר אחריה בכל אשר תפנה, עולה אחריה בקלילות במדרגות
ונזרק אחריה במורדות כאילו לא נערה דקיקה היתה אלא גבר גדול
מימדים. הסוד, לא בכוחה הנסתר הוא טמון, כי אם בפלאי
הטכנולוגיה הלבישה שהחכימה להסית את משקל התרמיל מהגב
למותניים. תרמיל זה, העשוי מלאכת מחשבת לצורך מסעות שכאלו,
נבחר לא באקראי כי אם בחוכמה רבה להיות לה לבית בצאתה לתור אחר
גורלה. אמת היא שנשאלה לא אחת על ידי בריות נפעמות לפשר חבילה
ענקית זו שלגבה, וכדרך קבע היתה עונה - זהו ביתי.
לתוך תרמיל זה נדחסו בגדים לארבע עונות השנה וכן מספר מצומצם
של ספרים, אשר נבחרו בקפידה, וכן מיני מדריכים ומילונים שונים
ואחרונה אך לא בחשיבותה, מפת הדרכים והיא כבר בלויה כאילו עברה
אדוניתה בכל הדרכים שמופיעות בה עד לאחת. שק שינה ירוק נקשר אל
גב התרמיל וכן גיטרה ענקית חיפשה את מקומה על גבי גופה העמוס
של הנערה.

כך עברה היא מארץ לארץ, קולטת שברי שפות וחלקי משפטים וצוברת
חוויות מכל הסוגים, טובות ורעות. וחוויות אכן נמשכו אליה כאל
מגנט. עטפה אותה הילה בהירה של קוטביות שהאירה אותה באור מיוחד
- אור שונה מאור היום - אור אחר, אור פרא.
שיערה היה בהיר וגלש על פניה מופרד למעין צמות, הקרויות בפי
הבריות "ראסטות", כנחשים זהובים בעוביים ואורכים שונים. מבטה
היה מלאכי ועם זאת מעט זר, אולי בשל שלושה עיגולים שחורים
בגדלים שונים שהיו טבועים מעל גשר אפה בין גבותיה, מקטן לגדול,
והקנו לה מראה מעט חייזרי.

יפה היתה עד מאוד והתהדרה בשמה של הבתולה הקדושה, מריה, אך
הציגה את עצמה כמרי - בפתח ובמילרע וללא ה' בסוף. שמה הלך
לפניה בארצה ועודנו מהלך גם אחריה בין הפאבים והמועדונים, נישא
על שפתי הנערים ומלבה להבות קינאה בעיני הנערות. אך היא עצמה
כבר איננה שם, מלכת הלילה בעל כורחה, עתה היא מהלכת אלמונית על
אדמות ניכר, מכשפת קסמים בשפות זרות, יופיה לכוד באישונים זרים
אף יותר.
אך פעם אחת לא היתה זרה, בעוברה בצרפת בדרכה לספרד, פגש בה
אדון מפוקפק שניצל את דלותה הכלכלית וניסה לשווק באמצעות יופיה
בירה שאת שמה לא הכירה. מרי הספיקה אך בקושי לברוח לספרד, הונה
הטרי ברשותה, לפני שהוצפה הארץ כולה בתמונותה המציצה מכל עבר.
עד היום אין היא יודעת איזו בירה דמותה שיכנעה נערים טועים
לקנות, אל אף שגילה הצעיר אוסר עליה לשתות אלכוהול.
הון פתאומי זה איפשר לה להתקדם במהירות לעבר יעדה וחסך ממנה
ימים רבים בהם היתה נאלצת לתת את נשמתה בנגינה בגיטרה החבוטה
ובשירה צרודה בקרנות רחוב ובמחשכי הרכבות התחתיות עבור מעט
מטבעות קטנים הנאגרים אט אט לסכום בו נקוב כרטיס נסיעה ברכבת,
הלוך בלבד. תמיד זה הלוך בלבד.

אך על אף שחיה מהיד אל הפה ועל אף שכל עולמה הצטמצם ונדחס לתוך
תרמיל, תמיד עלה בידה בדרך פלא לבחור ולהתקין לעצמה תלבושות
למופת מן התיק שהחמיאו ליופיה הרב ולנתוניה הטבעיים בהם בורכה.
לעתים דמה תרמילה לכד השמן מבית המקדש שנתן שמנו עוד ועוד,
משום שרק דרך נס ניתן היה להסביר את ססגוניות המלבושים בהם
התפארה. לא היתה היא אחת מאלו החיים ברחוב וכל מלבושם הוא
סוודר מרופט ומכנס עשוי טלאים. סודה היה בכך שהיתה מרבה ללבוש
בדים הודיים צבעוניים, מקושטים בסמלי "אום" ובציורי אלים
הודים, כמו שיבה הכחלחל בעל ששת הזרועות, שהיה עסוק בריקוד על
פני גופה, או גאנש, בעל ראש הפיל, שאחת מניביו שבורה. היא היתה
לובשת יריעת בד אחת שכזו כשמלה, תופסת בעזרת שני קצוות את חזה
וקושרת אותם מאחורי הצוואר, וביריעת בד נוספת היתה אוספת את
שיערה או משתמשת בה כבצעיף או אפילו קושרת את ארבע קצוותיה
יחדיו כדי ליצור שק ומשתמשת בו כתיק. לאחר שהיה עולה בידה
להתקלח, בין אם במקלחת בכיור או במעיין, היתה מחליפה בין
הבדים. כך שנדמה היה כאילו מחזיקה היא באלף שמלות, אלף צעיפים,
חגורות ותיקים.

כמעט מעולם לא נצטרכה היא ללון ברחוב. כמעט תמיד אומצה על ידי
אנשים טובים או טובים פחות ולנה במיטה חמה לאחר שסעדה את בטנה
בארוחה חמה שקיבלה בחינם. ממילא העדיפה ללון בחיק הטבע; על חוף
הים או בהרים, בשק שינה, באוהל או אפילו במערה אם ישנה אחת
בנמצא. מרי אהבה עד מאוד את חיק הטבע והיתה אוספת אבנים קטנות
שהיתה מוצאת במקומות בהם עברה. אבנים רגילות לחלוטין למראה אלו
היו כגושי זהב בעיניה. אבן מסויימת היתה מדברת אליה מבין ערימת
חצץ, כאילו דיבר אליה אלוהים מתוך סנה בוער, ואותה אבן הצטרפה
לתוך תרמילה המפורסם לארח חברה לאבנים האחרות הותיקות. דומה
היה שהדבר היחיד שמסוגל היה לעצור בה מנדודיה היו האבנים הרבות
שאספה שמשקלם איים להכניעה עם כל אבן נוספת שמצאה.

אך כוחה עדיין היה במותניה ודם הצוענים זרם בעורקיה, מעניק לה
את אותה תכונה מפוקפקת שגרמה לה להרגיש בבית בכל מקום בו הניחה
את ראשה. שבועיים עד חודש היה הזמן שנדרש לה עד אשר החל דמה
לבעבע ולדחוק בה לנוע הלאה למקום חדש בו שוב ישקוט - עד הפעם
הבאה - וחוזר חלילה. לא מפליא יהיה הדבר בעיני אם אפילו בגן
העדן תבקש מאלוהים להעבירה לגיהנום לאחר חודש שבו תתענג על
הנאות של מעלה. כך דוהרת היא אחרי האושר שלדעתה מחכה לה אי-שם
ולו היא זכאית. הבעיה היחידה היא שאי-שם לעולם אינו נמצא היכן
שחיפשת, מאחר שכל צעד שצועד אדם לקראת האי-שם, זה הסורר מתרחק
לו בצעד נוסף ולכן נידונה היא לתור אחר האי-שם במשך כל חייה,
כמו קדושה שאיבדה את בתוליה ואפילו חיים שלמים של חיפושים לא
ימצאום שנית וישיבו אותם למקומם.