למצפור של ערד יש טעם מיוחד.
מישהו פה טעם מקום?
תנסו.
השבת טעמתי את הטעם של המצפור בערד.
הייתה בו מליחות כזאת.
כנראה של ים המלח שנראה באופק.
אבל גם מרירות עדינה- אולי זה המדבר?
היו גם יובש וקרירות...
כן, כן, קרירות!
מעל לשלושים מעלות צלסיוס והמצפור קר...
אולי בגלל שהייתי זרה לו?
התיישבתי.
זרה? אני?
במשך השנים הרבות שהייתי בעיר הזו- ביקרתי פה לא מעט. אני
מכירה כל אבן במבנה הזה!
אך לא. התרעומת שבי לא השפיעה על אנדרטת האבנים...
עדיין קר...
הרוח החמה ליטפה את שערותי.
עצמתי עיניים.
באוויר היה טעם נוסף של שכרות.
נזכרתי ביכולות המופלאות של המקום הזה. לשכר אנשים עד אבדן
חושים...
חייכתי, אבל מיד הרצנתי. אסור לי להפסיק לחשוב ואסור שמשהו
יפריע לי לחשוב...
הייתה ערבוביית טעמים עכשיו.
חריפות. מאיפה החריפות הזאת? מדוע צורבות שפתי?
גבות מכווצות. מנסה בכל כוחי להזכר.
כלום.
פקחתי עיני שנית, אולי כדי למצוא מענה במרחבים המוכרים כל
כך...
החריפות לא התאימה לי לכאן. כמה צינית שאני- זה לא המקום בו
הסארקזם שלי בא לידי ביטוי. אף פעם.
לא לא... אין מקום לחריפ...
ומתיקות!
חשתי את המתיקות הזאת בפי...
כמעט בו זמנית חריפות ומתיקות...
וחמיצות.
בליל של טעמים!
כולם כל כך מוכרים...
אבל מאיפה?
במה אני אמורה להזכר?- פניתי לאבנים הצוננות כאילו מחכה לתשובה
מהן ומיד הסתובבתי לבדוק אם מישהו שמע...
אבל כלום.
פתחתי את ספר תהילות דוד שנמחץ בין אצבעותי עד אותו רגע
והתחלתי לזמר לי בקול, משום מה לא חששתי שהפעם מישהו ישמע.
את הדרך חזרה למעוני באותה השבת עשיתי מהורהרת משהו.
ועדיין לא יודעת מה פשר אותו ערבוב מופלא של טעמים.
ככה עד ה"מבדיל"...
ככה עד הנסיעה חזרה.
רק באוטובוס, עת חלפו הנופים במהירות מולי, חדרה לתודעתי
ההכרה, שככה טועם הזכרון.
מעורבל. מבולבל. עשיר בארומה בצלילים וגוונים.
מתי הבנתי?
אולי הייתי צריכה להתנתק מהמקום בשביל להבין. אולי הפרספקטיבה
הזו של הזמן והמרחק.
ואולי...
אולי כששמעתי.
חרף רעש הגלגלים ולמרות העובדה שישבתי בסוף האוטובוס זיהיתי
בבירור את נורית גלרון שרה
"ילדות נשכחת"...


         (מוצש"ק פר' פנחס, באר שבע)