סבתא, הימים בהם באנו אלייך ישמרו בזכרוני לנצח, הימים בהם
היית נוסעת בחום, באוטובוסים לקנות לי ולסיון אפרוחים, הימים
בהם היית מספרת לנו על מעללייך בשוק, על האפלייה שהייתה לטובת
"האשכנזים", על כל סיפור המעבר ממרוקו, ועד לרגע בו נחתו
רגליכם על אדמת הקודש, כך כינית את ארץ ישראל.. הכל ייחרט
בזכרוני לנצח.. אני זוכרת את היום בו היית אמורה להשתחרר מבית
החולים ולעבור לגור בחדר שהיום משמש כחדר ההורים, כמה חיכינו
ליום הזה, קישטנו את החדר, הדבקנו שלטים ובלונים, אך לא
השתחררת מבית החולים, נשארת שם..

סבא, אותך אני זוכרת ואזכור לנצח כאדם חייכן, אדם אוהב ומצחיק,
את הבדיחות שהיית שולף מהשרוול, את סיפורי קופת החולים
המצחיקים שלך אזכור לעד.
את החיבוקים החמים והנשיקות שבאות מאהבה לנכדיך, את האהבה
שהפגנת כלפיי כולם.
אך עם כל החיים, הדבר הכי זכור לי הוא היום בו הלכת, היום בו
אותנו עם הרבה כאב השארת..
הייתי אצל הגר, החברה הכי טובה שלי כשסיון קראה לי "סבא גוסס"
היא אמרה.. ומאז הרגע הזה חרוט בזכרוני עמוק עמוק

סבא וסבתא כשאני מגיעה לבית העלמין, פעם בכמה זמן אני מנשקת את
קבריכם, אך רק אני ומי שלמעלה יודעים עד כמה אני רוצה לחבק
אתכם, לנשק אתכם..ולא רק את המצבה שלכם..

אוהבת אתכם, מתגעגעת,
לא אשכח אף פעם.