מתוך ראיון חגיגי ליום השואה עם הדיג'יי שמופי שמופ

"...איך אני עכשיו? קצת קשה. הימים שבין תשעה באב ליום השואה
תמיד היו קשים לי. כזה אני, חצי שנה חוגג - חצי שנה חושב על
חורבן הבית ועל הפרטיזונים ביערות. בכלל, בשבילי השואה זה לא
גטאות, מיספרים על היד, ושקים עם תפוחי אדמה בדרך למשרפות. ממש
לא. אצלי הכל מתחבר לחורבן הבית ולפרטיזונים ביערות.

עכשיו שלא תגידו שאני מקובע בקטע של היערות, גם סיפורים על
פרטיזונים אורבאניים עושים לי את זה. פחות אמנם, אחרי הכל בעיר
אין עצים, אבל זה עושה לי עור סמרמר ממש. לחשוב על כל
הפרטיזונים.. לבד, ביערות, קופצים מעץ לעץ בלי אוכל, בלי מים,
בלי אהבה. ישנים בתוך ערימות קש, חיים מדקה לדקה. כזה אני רוצה
להיות, כזה תמיד רציתי.

בגלל זה עכשיו כשאתה שואל אותי, נגיד, מה אתה משתתף בסרט
סטודנטים על השואה, אז אני אומר לך - יראו ויראו. כי אני תמיד
בעד תקשורת חיובית, גם לדברים שליליים. ופה בכלל, יש גם את
העניין האמנותי. ביקשו ממני לכתוב את המוסיקה לסרט והלכתי על
קטע פרטיזון, כאילו? פארטי-זון סטייל. אני רואה שם פוטנציאל
אדיר - גם לקאמבק של מוזיקה שכמעט ואבדה, גם לאמירה, וגם לפאן
- שזה מאוד חשוב וזה ברוח הפרטיזונים. ושלא יגידו לי ניספו פה,
ניספו שם. לקפוץ מעץ לעץ זה מאוד מוסיקלי, זה מאוד ארט, וזה
מאוד - פאן. פ-א-ן. עכשיו, בקשר להעמדה אני עוד לא בטוח. משהו
כמו בגדים מיוטה עם צבעי הסוואה זרחניים נראה לי מתאים, קצת
מודרני וקצת פוסטמודרני כזה. מתחכם? למה מתחכם? סבא שלי ניצול
שואה..."