-"אבל רונה!"
="לא! די יובל.... אני לא מסוגלת יותר"
-"אמרתי לך שזה לא היה בכוונה"
="זה לא משנה, העיקר הוא שזה קרה. ואני לא אוכל לעמוד בכך אם
זה יקרה שוב."
-"אבל זה לא! זה בחיים לא יקרה שוב! אני אוהב אותך! אני מבטיח
לך שזו הייתה מעידה חד פעמית!"
="ברור שזה היה חד פעמי!! אבל זה היה פעם אחת יותר מדי! אני
פשוט אוהבת אותך כ"כ.... לא אוכל לעמוד בכך אם זה יקרה
שוב..."
-"אין שום סיבה שזה יקרה שוב... אני אוהב אותך אני רוצה להיות
איתך. וגם את אוהבת אותי! אז מה הבעיה??"
="אני אגיד לך מה הבעיה. הבעיה היא שגם קודם אהבנו אחד את השני
וזה בכל זאת קרה. אם זה קרה פעם אחת זה יקרה שוב."
-"אבל זה לא יכול לקרות שוב. אני לא חתול. אין לי תשע נשמות."
="יובל מספיק.... זה מספיק קשה לי גם ככה... אני פשוט לא אוכל
לעמוד בכך אם תמות שוב..."
-"אבל אני לא יכול למות שוב......"
="מתת פעם אחת... זה כבר יותר מדי....."
-"אבל עובדה שאת פה! ואת מדברת איתי! תישארי איתי פה, תהיי
איתי. אני אוהב אותך רונה."
="זה כבר לא משנה עכשיו. שום דבר לא משנה פה. אתה מת יובל. אתה
מת."
-"תישארי איתי רונה....... בבקשה אני מתחנן.... אני מבטיח שאני
לא אמות שוב...."
="אני הולכת יובל...."
ירדתי על ברך אחת מול רונה והוצאתי קופסא קטנה מהכיס הימני
שלי.
-"רונה, אני לא מסוגל לחיות בלעדיך, את מוכנה להינשא לי?"
חיוך עלה על פניה בעוד היא החלה לבכות.
="אתה יודע שהתשובה היא כן"
קמתי מהר וחיבקתי אותה בכל החוזק.
="אני אוהבת אותך יובל. אני שמחה שאני נשארת."
-"גם אני אותך רונה. את הדבר הכי טוב שקרה לי."
הוצאתי את הטבעת ושמתי אותה על ידה. רונה שמחה כ"כ. שמחתי רק
לראות אותה. לדעת שמעכשיו אני אתעורר כל בוקר לידה. אביא לה
אוכל למיטה. אחיה איתה. אפילו שאני לא חי. אבלה איתה את החיים
שלי! אבלה איתה את המוות שלי.
="אתה חושב שהם יתנו לי להישאר פה?"
-"בטח. הביאו אותך כי הם החליטו שזה לא פייר מה שקרה. ושהם
נותנים לנו הזדמנות שניה, אם אנחנו רוצים. חוץ מזה שהטבח של
אלוהים זה דוד שלי, חיים. תמיד טוב שיש פרוטקציות."
="אני כ"כ מאושרת! ועוד נגור בגן עדן. זה כמו חלום יובל. זה לא
חלום. זה גן עדן. פעם לא האמנתי שיש מקום כזה. יעני... מקום
אמיתי. חשבתי שזה ביטוי. שרק אם ממש ממש מאושרים אז נמצאים בגן
עדן. אני בגן עדן משתי סיבות עכשיו. מוחשים ורגשית. רונה וייס.
יש לזה צלצול..."
חייכתי.
-"יובל ורונה וייס. זה באמת מצלצל טוב. בואי, נחזור לפנטהאוס
שלי."
="חשבתי שיש לך בית קרקע."
-"זה גן עדן, יש לי מה שאני רוצה."
אני ורונה חיינו באושר רב. לא רבנו בכלל. חוץ מפעם אחת, שהיא
רצתה כלב ואני לא. אבל בסוף התפשרנו על דג זהב. אברהם כזה
חמוד. אי אפשר תאר את האושר שבו חיינו. גם אם לא היינו בחיים.
רונה מאוד שמחה שהיא החליטה להישאר. ראיתי את זה בעיניים שלה.
גם אחרי זמן כה רב. אהבתנו לא דעכה. הזמן רץ נורא מהר בגן עדן.
שנה פה, זה יום בעולם האמיתי. יום אחד היא נורא התעצבנה עליי.
זאת הייתה התקופה הזאת בחודש שהיא...... אחמ, ובכן. ביקשתי
ממנה להאכיל את אברהם, דג הזהב שלנו. היא התחילה לצעוק שנמאס
לה לעשות את כל העבודה בבית. זה היה בדיוק אחרי שסיימתי לשטוף
כלים בפעם השלישית. כיביתי את שואב האבק והפסקתי לרגע עם
הספונג'ה, למרות שראיתי כתם ענקי ליד הספה שהברשתי לפני
שעה.
הסתכלתי עליה במבט לא מבין.
=".........סליחה.. לא התכוונתי. אני יודעת שאתה משתדל ועושה
הרבה מאוד עבודה. אני פשוט.. לא יודעת. אני עצבנית ויש לי
הרגשה שמשהו מאוד רע יקרה היום. אנחנו חיים טוב מדי. מאושרים,
אוכל מדהים, בגדים מהממים, אין בעית כסף, אהבה נצחית, תמידית,
אמיתית... הכל נראה.... יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי."
-"מתוקה שלי..." חייכתי. "אנחנו חיים בגן עדן! למה ציפית??
לקופסאות שימורים? לשמלה מפוארת שתפרת מוילון ישן? לריבים כל
היום? לחסכונות בנק של סך הכל 80,000,000,000?"
היא צחקקה.
="כמובן שלא. אבל... אוף, אני לא יודעת. תחושת הבטן שלי אומרת
שמשהו רע יקרה היום."
-"אולי נעשה לנו יום כיף?"
="טוב" היא חייכה. "לאן נלך?"
-"אולי נלך למסעדה ההיא? איפה שחגגנו את יום הולדתך ה306?"
="אוי, איך אהבתי את המסעדה ההיא..."
-"שנלך?"
="נלך."

יצאנו לכיוון המסעדה שבמרכז אפרודיטה. היה עמוס נורא. אבל זה
היה כל הכיף. באנו ביום הכי טוב של השנה. זה אותו היום
שאפרודיטה באמת באה וחותמת לאנשים על הדיסק החדש שהוציאה. אני
מניח שלכן היו כ"כ הרבה אנשים. ישבנו במסעדה ונהנינו כ"כ.
אפרודיטה אפילו באה ואמרה שלום. מסרתי ד"ש לדוד חיים והמשכנו
בארוחתנו. מזג האוויר היה מושלם. ממש יום מושלם במקום מושלם עם
האישה המושלמת. לאחר שסיימנו את הארוחה וטיפלנו בחשבון, רונה
הלכה לשירותים. הסתכלתי החוצה מן החלון וראיתי את שכנתנו.
נופפתי לשלום. היא הגיבה בחיוך. עקבתי אחרי מסלול הליכתה,
כשלפתע היא דיברה עם מישהו. 'למאיה יש חבר?' חשבתי בליבי.
שמחתי בשבילה, למרות שלא ידעתי אם זהו חברה או לא.
בעצם.... הוא נראה די מוזר. היה לו שפם כזה וצעיף שחור/לבן
משבצות על הראש. הוא נראה מוזר. לא שאני יודע מזה בדיוק
מוזר... אבל משהו בו עורר בי משהו. הרגשה רעה שכזו. אולי הוא
הזכיר לי מישהו שהכרתי בחיים שלי, שלא כ"כ אהבתי. לא ידעתי,
ולא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.
רונה חזרה מהשירותים, יפה מתמיד. יצאנו החוצה לטייל בכיכר...
היה ממש יפה. היו שם את הטלוויזיות האלו, שמראות מה קורה בעולם
למטה. עצרנו רגע, והסתכלנו. זכרנו את המצב ממש רע, פיגועים
וזה, מלחמה. אבל כולם למטה נראה נורא שמחים. ואז בטלוויזיה
הראו את החדשות. לא כ"כ קלטנו מה מיקי אמר מכל ההמולה שהייתה
מאחוריו, וגם המוזיקה בכיכר, אבל הבנו שהם אמרו שערפאת מת.
ערפאת מת! איזה יופי! שמחתי כ"כ!! גם רונה התלהבה! חיבקנו אחד
את השני, ושמחנו שלדור שאחרינו יש עולם יותר טוב. עולם קצת
יותר כמו שלנו.


לפני ששמתי לב מה קרה הייתי על הרצפה. היה מלא רעש מסביב. כאבה
לי הכתף... יוווו.... איך כאבה לי הכתף.... ניסיתי להזיז את
ידי אך זה לא הלך. את הרגליים שלי, לא הרגשתי. ראשי כאב כ"כ.
בזווית עיני ראיתי הרבה אדום. מאיפה בא כל האדום הזה.... לא
הבנתי מה קורה.... פתאום באו אנשים שתלבושות זהובות וצעקו
"תסביאו את האלונקה! לאיש שפה אין רגליים והכתף יצאה לו
מהמקום!"
בא אליי מישהו ותפס לי את הזרוע. הוא הזיז אותה ב'קנק' חזק
וכואב.... "
החזרתי לו את הכתף למקום!!" שמעתי. "עכשיו תביאו כבר את
האלונקה!!! הוא מאבד דם!"
דם? מה ז"א דם?... לא זכרתי את הפעם האחרונה שירד לי דם....
בכלל, פעם אחרונה שראיתי דם היה כשרונה שכחה לשים טמפון, ואני
כיבסתי את התחתונים שלה שהיו עליהם כתם אדום קטן.....
לפתע נפל לי האסימון - רונה!!
-"רונה!!" צעקתי. "רונה!!!!!"
הרימו אותי לאלונקה והחלו לסחוב אותי לכיוון כלשהו.
-"רונה!!!!!!!!!!!! רונה איפה את?????" נלחצתי. מה אם היא
סובלת יותר ממני?? איפה היא?! "רונההההההההההה!!!!!!!!"
היא לא ענתה. לקחו אותי לתוך מכונית כלשהי. פתאום, הכל היה
שחור.


="התעלפת..." חייכה רונה מבעד למפל הדעמות שלה, כשחזרתי להכרה.
לא היה לי איכפת מה קרה, כל עוד ראיתי את רונה לידי. לרונה
הייתה חבורה ענקית על הראש וכל הלחי שלה הייתה מלאה דם שהתייבש
ופשוט לא נוקה. העברתי את ידי את לחייה המטונפות.
="הם לא נתנו לי להיכנס איתך לאמבולנס..." היא בכתה. "הם לקחו
אותך ממני...."
-"את בסדר" חייכתי. "פחדתי שאת סובלת. שאת פצועה."
="אני אהיה בסדר" היא לא הפסיקה לבכות. "אבל אתה.. אתה פצוע
יובל..."
-"אני בסדר גמור..."
="אין לך רגליים יובל...." היא רעדה כולה. מקולה ועד לידה
שהחזיקה חזק כ"כ את ידי. ראשה נפל על המיטה ליד גופי הפצוע.
-"הם יסדרו משהו" הרגעתי אותה. אך היא לא נרגעה.
="הם אמרו... שאין עוד מה לעשות... ואתה תישאר ככה לתמיד... עד
ש... עד ש..."
-"שששש... אל תחשבי על זה... אני לא הולך למות רונה.."
="אתה הבטחת... אתה הבטחת יובל... הבטחת שלא תמות שוב..."
-"תנקי את עצמך רונה.... יש לנו אורחים מחר, זוכרת??"
="יובל... מאיה לא תבוא מחר לארוחת ערב...."
-"למה לא?"
="היא... היא מתה יובל..." רונה נחנקה מדמעותיה. "היא מתה
בפיגוע..."
-"איזה פיגוע?" ראשי כ"כ כאב.... שום דבר כבר לא היה ברור....
גם רונה החלה להיות מטושטשת...
="היה פיגוע יובל... בכיכר... ערפאת מת... והגיע לפה... הוא
עשה פיגוע יובל...."
היא חיכתה שאגיד משהו. שאחבק אותה ואומר לה שהכל בסדר. כל הזמן
דיברה במין טון שהיא רוצה שאסביר לה למה זה קורה. אבל לא היו
לי תשובות. תחושת הבטן שלה צדקה. משהו נוראי קרה היום. רצינו
שקצת מהטוב של גן עדן יעבור לעולם האמיתי, אך במקום זה הטרור
הגיע לגן עדן. טרור בגן עדן. דווקא שהכל היה כ"כ יפה. אולי
חיים שם יותר מדי מלח, ואלוהים החליט שהוא שוב ישחק בחיילים
שלו... שהוא שוב ישחק בנו...

-"אנחנו בסדר רונה..." עכשיו כבר ממש לא יכולתי לזהות אותה..
רק את קולה הפוחד. היא ראתה את זה על הבעת פניי. כבר לא
התמקדתי בעיניה היפות. אלא בנקודה כלשהי על הקיר.

צליל ארוך חד וצומרני שלא נפסק הכריז על הסוף.