אני יושב באיזה פארק על ספסל, ורואה חמישה ילדים, בני שמונה
מקסימום רצים מולי וצורחים. ופתאום ככה אני קולט שהחיים שלי
טסו לי מול העיניים. אני בקושי מסוגל לחשוב בכלל על התקופה הזו
כשאני הייתי בן שמונה. וזה לא שאני כזה zקן, שלא תבינו אותי
בצורה לא נכונה, פשוט 17 שנים לא הולכות ברגל.
אני נזכר בתקופה הזו שהייתי מסוגל לעשות כל דבר בלי דאגות, בלי
לחשוב יותר מדי קדימה ועל איך שהחיים שלי יראו. את הזמנים האלו
שפשוט הייתי יושב מול הטלויזיה , בוהה בה במשך שעות מבלי ממש
להבין מה טום עשה לג'רי הפעם ומתפוצץ מצחוק בלי סיבה מוגדרת.
חוזר לרגע לימים האלו שהייתי קטן ותמים שלא חושב על דברים כמו
פוליטיקה חיים ומוות וקורסים מזורזים בלשון ועברית הלא כל כך
רהוטה שלי. כשיכולתי להסתכל על הבנות הקטנות ולדבר איתן מבלי
שחלקים בגוף שלי יקבלו תפנית מוזרה, וכשאהבה הייתה למשוך בצמות
ולא נראתה כמו ייאוש אחד גדול.  
רואה בראש את התמונה שלי נכנס לבית של סבתא , וכל הדודים
מסתכלים ואומרים "איך גדלת" והייתי גונב את כל ההצגה , ועכשיו
למי איכפת. כל מה שחשוב זה "כמה הוא הוציא במתמטיקה", ו"מה
הילד שוב עשה". אני זוכר כשלאף אחד לא היה ממש אכפת אם טעיתי
באיזה איות של מילה, ורק כשהוצאתי "אבא" מהפה או איזה מילה
ארוכה כמו אנציקלופדיה כולם קפצו מהתרגשות. אני שם לב איך
פתאום גדלתי בבום אחד גדול, ועברו כבר 17 שנים לפחות, ואני
עדיין מתגעגע לריח הזה של כל הצעצועים מפלסטיק, ורוצה להקיא
מהריח של המחברות והספרים. ואני עדין מתגעגע לחברים שלי, שעוד
לא התחילו לבגוד והריב הכי גדול שלנו היה על הפוגים או השלט של
הטלויזיה.
איך שטובעים בזכרונות ומבינים שהזמנים הכי טובים שהיו לי ,
והכי פחות מוערכים הם הזמנים שהינו ילדים. הזמנים שמי חשב בכלל
על להשאר ילד, וכולם רצו לגדול הכי מהר שאפשר.

וזה קצת משמח לגדול ולהתחיל לעשות דברים שרק בגיל כזה אפשר
לעשות, ושרק לגדולים מותר. וזה קצת עצוב לדעת שככל שגדלים הכל
משתנה, ולא תמיד לטובה. וככל שגדלים מתחילים להבין. ומתחילים
לראות שיש גם דברים רעים בעולם, שאי אפשר לשנות, ודברים
שספיידרמן ובאטמן לא יוכלו לפתור בפרק אחד, ואולי גם לא עד סוף
העונה. דברים שהם פשוט שם ושככל שמתבגרים צריך להשלים איתם.

ואני יודע, כשאני מדבר עם סבא, בכל יום שישי, הוא אומר לי
שעכשיו זה הזמן שלי להנות, ושזו התקופה הכי טובה שלי בחיים.
שעכשיו אני מסוגל להבין ושעכשיו זו ההזדמנות שלי לעשות דברים
ולהתנסות. ושוב אני לא מקשיב. מתאר אותי בעוד עשרים שנה, יושב
על אותו הספסל וצופה באיזה שביעיסט מתנשק עם החברה שלו, נזכר
באותם הזמנים. ומתגעגע.