09:24. זין. באמת איחרתי. איחרתי בפעם המי יודע כמה. אני לא
חושב שיעברו לי על זה בשתיקה הפעם, באמת עברתי את הגבול. "..אם
עוד פעם אחת אתה מאחר, נאלץ להשעות אותך." מה הקטע שלהם, זה
מפריע למישהו? אני מאחר לבית הספר מכיתה ה' או משהו, ומה זה לא
אכפת לי מזה, אף פעם לא היה אכפת. אני מתעורר בבוקר, לקולו
הצורם של גיא, השעון המעורר שלי. אני פותח את העיניים, ויודע
בדיוק מה מצפה לי היום, מה הולך להיות. זו נוסחה קבועה: אני
בא.. נכנס לכיתה, מתיישב, ומתתתת משעמום!!! נקרע!! על הקרשים!
הכוח הצנטרפוגלי פועל על הגופים ומושך אותם החוצה. זה כל-כך לא
מעניין לי את התחת. ושוב פעם לא עשיתי שיעורים במתמטיקה.
מתחילת השנה לא פתחתי את המחברת שלי במתמטיקה אפילו פעם אחת.
אני לא יודע את החומר בגרוש. המורה המכוערת שלי בטח תוציא
אותי שוב. אני דווקא אוהב אותה איכשהו...למרות שאני בטוח שהיא
לא יודעת מתמטיקה. אחת ההוכחות, היא לא רוסיה. היא פשוט מורה
ישראלית טיפוסית למתמטיקה.
אני שוכב ער במיטה...חושב על כל אלה ולא רוצה לקום. מתעקש
להישאר במיטה. מאז ומתמיד הייתי ילד עצלן. מעולם לא השקעתי
במשהו באמת, את הסיפוק עצמו לא חוויתי. אז אני הולך, שואל את
עצמי אם להיכנס לכיתה או לא, לראות את פניהם המגחכות של הילדים
בכיתה שלי, את החיוך. אני קורא אותם. אני יודע מה הם חושבים,
מה המורה חושבת, וזה עדיין לא מזיז לי. אני עדיין אעשה את זה
מחר, ואני אצפה בדיוק לאותו דבר.
אני נכנס. בעוברי ליד הכיתה הסמוכה, אני רואה את דפנה, הפצצה
של השכבה. היא אלוהית.. היא כל-כך יפה, זה כואב להסתכל. יש לה
יופי אלוהי, אצילי שכזה. כשאתה מביט בה, אתה מרגיש שאתה גונב
ממנה את המתנה הכי יקרה שאלוהים יכל אי פעם להעניק לאדם. פני
קטיפה, עיניים ירוקות...תלתלים בצבע דבש, קצוות בלונדיניות.
"אף אחד לא מושלם"-זה למישהו אחר. אני מצאתי אותה. פגם אחד,
ולו הקטן ביותר, גם אם תחפש בזכוכית מגדלת, לא תמצא. היא ללא
ספק הייתה השביעיסטית היפה ביותר. כולם הכירו אותה, כולם רצו
אותה. דפנה...דגש על ה"נה"...שם אלוהי. אתה חושב עליה, ומקבל
צמרמורת...ממתי היא נהייתה כזו פצצה? הרי ביוד לא היו לנו משהו
כוסיות בשכבה...בי"א אולי אחת שתיים, אבל היא בהחלט לא הייתה
מהבולטות. היא הייתה רגילה כזו...אחת שמדברים אתה. שוברת
המיתוסים העולמית. הולכת במכנסיים קצרים לבנים צמודים...גופיית
ספורט כחולה שמבליטה לה את כל החזייה הלבנה, ונעליי ספורט עם
גרביים מקופלות למטה, בדיוק המרבי. בהחלט יום חם. התלתלים
מתפזרים לכל כיוון, והיא צועדת לשיעור חינוך גופני. אם הייתה
לי דקה הייתי רץ לדבר אתה, לא אכפת לי מה.. אפילו-"מה השעה?".
רק כדי לשמוע את הקול המתוק, הרך, המדהים שלה. את החיוך
המזמין, ועם זאת המרחיק, הכובש. אני מאוהב. ואפילו לא דיברתי
אתה מילה אחת במשך כל השנה, מילה אחת! ואני מאוהב בה. אבסורד.
אני חושב כמה אפסים מהשכבה אוהבים אותה והיא אפילו לא ראתה
אותם בחיים. אני צריך להגיד תודה שהיא בכלל מסתכלת אליי,
ובכלל, מחייכת אליי! . אני הולך, והיא מחייכת אלי, וזהו. זה
שובר אותי. אני לא יכול להגיב, לא יכול להסתכל, מת מבפנים,
בשניה. היא הרגה אותי, במבט. היא לא מודעת לעוצמה, לכוח שיש
לה. כלבה. הולכת והורגת אנשים בחיוך קטלני שיכול להמית תנין.
דפנה. היא הייתה ברמה אחרת, שונה מכל הבנות שהכרתי עד היום.
היא הייתה כל-כך נאיבית, ולא הבינה מה היא מעוללת למין האחר,
רק ע"י הליכה בשטח ביה"ס. הנאיביות, הרוך, זה מה שחירמן לכולם
את הצורה. "תומר? אולי אתה רוצה לענות על השאלה?" קול זקן
ומריר קוטע את שצף הפנטזיות שעברו במוחי. "כן, אני רוצה".
הסתבכתי. מכל התשובות והתירוצים בעולם שיכולתי לחשוב עליהם,
והמבחר באמת רחב, בחרתי את הגרועה ביותר.
"ובכן?", המורה לאנגלית תקפה. "מה הייתה השאלה? לא הייתי
מרוכז.." אני משחיל בצליעה. "מדוע אתה חושב שהסופר ניסה להדגיש
את העובדה שהוא יהודי?" היא יורה לעברי. וואללה. שמץ של מושג,
ידע בסיסי על איזה סיפור מדובר, אין לי. אמרתי לעצמי, אם כבר
נדפקת, תעשה את זה יפה. "כי הוא משורר טוב, אפשר לצאת לקנח את
האף?". יפה- זה לא היה. לפחות נמלטתי מהכיתה לכמה דקות. בעודי
יוצא מהכיתה, אני רואה את דפנה חוזרת מהשירותים. כנראה רצתה גם
הפסקה. לבי החסיר פעימה, כשראיתי אותה הולכת לעברי, מחייכת.
כעת היא הייתה בערך 8 מטרים ממני, והמשיכה לצעוד לעברי. ברגע
שהיא עברה את הכיתה שלה, הבנתי שהיא צועדת אליי. חייכתי אליה
את החיוך הכי טוב שיכולתי למצוא במבחר החיוכים המצומצם שלי,
ויצא לי טוב. "שיחקת אותה עם החיוך" אני אומר לעצמי. אולי זה
יעזור. כהרף עין דפנה עוברת אותי וניגשת אל אסף, שעמד כמטר
מאחורי, וכנראה חיכה לה. לבי נופץ לרסיסים בפעם המי יודע כמה,
והרגשתי חרא. אסף היה ללא ספק הבחור המובחר, המוכשר ביותר
בשכבה. ללא ספק, אהוב הבנות.
אסף היה מצליח בכל תחום שאליו ניגש. הוא היה רץ 80 מטר ב9.98,
מנגן על פסנתר את היצירות הקשות ביותר שיכולתי להעלות על הדעת,
ונראה טוב. הלך לו עם בנות, יכולת להסיק את זה ממבט ראשון בו.
היו לו פנים של מצליח. הוא רצה להגיע לאגוז, לסיירת. אחת
היחידות המובחרות בצה"ל. אני רציתי למודיעין. כל העסק עניין
אותי מאוד, וגם הייתי חנון של מודיעין. זה סיקרן אותי. ובשביל
דפנה, מה זה בחור שילך לאגוז, מול בחור שילך למודיעין.
הסיכויים מראש פעלו נגדי. הם דיברו ודיברו, על המועדון החדש
שפתחו בתל אביב, ואם "תבואי איתי בשישי?" ואני הרגשתי כל-כך רע
עם עצמי. באותו רגע הבנתי שהמשפט "אני משיג אותה" לא יתקיים
לעולם, ולא יאמר לעולם. הייתי סתם אפס בשביעית שרוצה להשיג
תעודת בגרות עוברת, ואולי אוניברסיטה. אז ויתרתי. זה פשוט היה
מייאש מדי, מעולם לא הייתי טיפוס עקשן.
אחרי חודש נפוצה השמועה שהם שכבו, וזה קרע אותי מבפנים, אפילו
למרות שכבר הייתי עסוק בעניינים אחרים ושכחתי מדפנה. ישבנו כמה
חברים באיזה פאב, כל אחד והקרלסברג הקרה שלו, כל אחד
והבריינפריז שלו, מריצים קטעים. לפי מה שהם דיברו הבנתי שכולם
כבר שיכורים, והבנתי שנחרץ גורלי ואני צריך לקחת אותם הביתה.
פתאום עידן יורה: "כן, בדיוק כמו דפנה הפתוחה הזאת.. היא כמו
דלת, כולם עוברים בה חופשי", וצחוק זדוני אח"כ. זה קרע את
החבר'ה, ונשארתי אדיש. "למה אתה חושב??" החזרתי. "אל תהיה תמים
תומר, כולם יודעים שאסף זיין אותה כבר, הוא גם אמר לי", אמר
עידן. "בכל זאת, לא צריך לדבר עליה ככה.. היא לא זונה", עניתי
לו. הוא כבר היה שיכור מדי, והוא לא שמע מה אמרתי. החזרתי אותם
הביתה, חזרתי אני הביתה, ושכבתי ער במיטה. מה הייתי נותן בשביל
לנשק אותה. הייתי נותן הכל. רק כדי להרגיש את מגע השפתיים
הרכות, הבוהקות, נוגעות בשלי. להרגיש את הלשון המקודשת,
מסתובבת סביב שלי. חשבתי על מה שעידן אמר, ולא הבנתי למה
ניסיתי להגן עליה. היא לא חברה שלי, והיא לא שמה עליי זין. בכל
זאת, לא יכולתי לעבור על זה בשתיקה. הרגשתי שהיא שלי, ושאני
חייב לשמור עליה.
לקח לי לא מעט זמן להתגבר על דפנה, אך בסוף התגברתי...פשוט
התייאשתי. חוצמזה, יש הרבה דגות בים. |
