אני והסמים שלי. שוב לילות שקטים עם יוסי.
שירים זרים- זה מה שאני צריך. השדות הליליים שומעים
סיפורים אזרחיים. מוטי מספר ליוסי על התדרדרות נפשית,
וזה מאד מענין את הזרעים המעוברים באדמה החרישית.
חיבוק ניצחי חמים. ניצחי כמו שרק אמא יודעת. מחבקת
לשירי ערס ספרדיים.
נמיות וציפורים משחקות תופסת על הנילונים המתוחים
לכל אורך השדה, מבריקים מהשתקפות הפנסים מהצומת
הרחוקה.
חיים כל כך יפים יש בלבד העדין הזה, אבל אני והוא יודעים
שעוד מעט יתחיל שוב השגעון.
לפעמים אני לא סובל אותו.
הוא לא מתלונן.
יש לו למי להציק, על מי להימאס.
אני מוצא רק זמניים.
אני הדוגמא הטיפוסית למה שצריך לקרות ללבד טיפוסי.
לבד זה המצב הכי לא בודד בקיום הלא מנוצל הזה.
זה הכל בעצם לבד אחד גדול,
עם חריצי הצקה ניידים, בלתי נראים, משתנים ומתחלפים
לפי טמפרטורה, רמת הקרבה והקשבה לתנועות רגשיות.
זה לא חשוב מה הירח רוצה, הרוח בנתבייהה משאפת
ומבשלת סופות. נעלה פעם אחת לראות!? ומיד נסתתר
במערות המח החמימות. מתעברים בריר הדליל, חגורים
בחגורות נוירונים, משפריצים כימיכלים על השמשה, מפצחים
גרעיני אבטיח ושרים אל המראה, מדמינים שהרדיו זה אנחנו.
מקבלים חאמסות למצח ואפרוחים צהובים סינתטיים לעין
ומנגבים עם עטיפת במבה שבילבלנו עם נייר טואלט, בין כל
הקבלות ובקבוקי הפלסיק הריקים בזבל על השטיח.
ואיך שהתקופפנו דרסנו חתול.
גור.
חסר אויר.
מבעט את עצמו באויר כמו פופקורן. אל קו הסיום הצהוב.
וזה מתקרב ומתרחק אליו איך שבא לו.
סוף סוף יש לו עם מי לשחק. כל המכוניות מצפצפות עליו,
עוברות לשוליים מתי שהן רוצות, מעדיפות את המקווקווים
הלבנים.
קפיצות היסטרייות אחרונות. כמו חור מחט לנשמה מבוהלת,
כאילו הדבר הכי חשוב כרגע הוא הקו הצהוב. שם בשוליים
המנוחה נמצאת, ויבואו העוזרים הקטנים של המוות לאסוף
את השערות מהעור המתקרר או המאבד בהדרגה את החום,
כמו שאני איבדתי. וממשיך לאבד.
|