"שלמה?
שלמה? אתה שם?"
"כן, כן, מה יש?"
"הגיע הזמן.."
"הזמן? איזה זמן? כמה זמן ישנתי?"
"שלושת אלפים שנה, פחות או יותר..."
"שלושת אלפים שנה?! ורק עכשיו אתם צריכים אותי? אני מבין
שאחרית הימים הגיעה כבר"
"לא לא, זה עדיין בתכנון.."
"בתכנון אה? אם שלושת אלפים שנה שעוברות ללא מצב חירום או משבר
לא נקרא אצלך אחרית הימים... טוב לפחות עדיין לא הערתם את אבא,
הוא יכול להיות כזה נודניק לפעמים.."
"אהה.. כן, אמממ לא  זה לא מדויק, שלושת אלפים השנים האחרונות
היו מלאות במשברים ומצבי חירום, בני עמך כמעט ונכחדו מהעולם
פעמיים ובין לבין עברו סבל נורא ומתמשך.."
"אה, משהו כמו 40 שנה במדבר?"
"לא.. משהו כמו אלפיים שנות גלות..."
או.. אני מבין... אז למה לא הערתם אותי קודם?"
"המצב מעולם לא הצריך את חכמתך האדירה, נכון הזדקקנו למנהיגים,
גיבורים.. היינו צריכים להשתמש בהמון נשמות חשובות פעמיים, רק
הפעם דרוש לנו שכל מבריק והיגיון צרוף.."
"או קיי או קיי, אתה יכול להפסיק להחמיא לי גברי, אחרי שלושת
אלפים שנה אני מוכן לעשות הכל כדי למתוח קצת את העצמות, אז מה
זה שאתם צריכים שאני אעשה בדיוק?"
"אהה, זה פשוט מאוד, תפקיד שמילאת ברצון בעברך אינספור פעמים,
אנו צריכים אותך בתור שופט.."
"שופט?! אתה מתכוון שהערתם אותי רק כדי להחליט מי יקבל את העגל
שנולד כשהפרה של מישהו המליטה לפני שהספיק להעביר אותה לקונה
שמסר כבר את מלא הכסף?? אני חוזר לישון!"
"לא לא שלמה, אני חושש שאתה לא מבין, אנחנו לא רוצים שתשפוט
בין שני בני אדם... אנחנו רוצים שתשפוט בין שני עמים.."
"שני עמים? אהה זה כבר נשמע יותר מעניין, אז מי אלו? האמורי
והחיתי? החיווי והיבוסי?"
"אממ  לא.."
"האשורי והבבלי?"
"לא.."
"המצרי והכושי??"
"לא!! אולי תקשיב כבר? שיש! בשביל האדם החכם ביותר בהיסטוריה
אתה פשוט לא מפסיק לקשקש.."
"......"
"או קיי, אנחנו צריכים שתשפוט בין העם היהודי לעם
הפלשתינאי.."
"מה, אתם רוצים שאשפוט בין בני עמי לבין גויים מוזרים שאף פעם
לא שמעתי עליהם??"
"אממ, כן... ואנחנו יודעים שתהיה הוגן.."
"אוף, לעזאזל עם המידות הטובות האלו, או קיי או קיי, מי אלו
הפלשתינאים האלה בכלל? השם שלהם מזכיר לי פלשתים, לקח לנו שנים
לגרש אותם מהארץ..."
"לא, הם לא הפלשתים, אמנם בדומה לפלשתים הם ישבו את הארץ
הקדושה לפני שבני עמך הגיעו לשם ליישב אותה אחרי 40 שנה במדבר,
או אלפיים שנות גלות לצורך העניין.."
"או קיי, אז מה העניין למה לא להעיף אותם משם כמו שעשינו
פעם?"
"זה לא כל כך קל, אין להם לאן ללכת, וחוץ מזה, בשלושת אלפים
השנים האחרונות פיתחנו דרכים בהן גם גויים יוכלו לסגוד ליהוה
מלך מלכי המלכים, הפלשטינאים מאמינים בדת שרוב צאצאי הישמעאלים
וגם חלק מבני כוש ופרס ועוד גויים רבים אחרים מאמינים בה, היא
נקראת "איסלאם", הדת מבוססת על ערכים של שלום, אמנם בדומה לדת
נוספת שפיתחנו לגויים אחרים בכלל, שדרך אגב הערנו את אביך כדי
לבשר עליה לגויים ממש בארץ ישראל, יש בה גם עיקרון נוסף שקצת
התפוצץ לנו בפנים, עקרון מלחמת הקודש, ה"ג'יהאד" או "מסע הצלב"
בשביל הנוצרים (הדת הנוספת), לכל הדתות יש מוקדי אמונה שהורינו
לבנות על האדמות הקדושות ביותר של ארץ ישראל, לפיכך כולם
נמצאים בערך באותו המקום, ואף אחד לא מוכן לוותר עליהם.. אנחנו
יודעים שפישלנו קצת, אבל זו הייתה הדרך היחידה בה יכולנו להגיע
אל רוב העולם."
"פישלתם קצת?? פישלתם קצת??? זה פלא שגוג ומגוג לא נקראו למטה
להנהיג את האנשים צמאי ההרס!"
"זה.. כן אז זה העניין, שהם בערך כזה.."
"מה? מה? תגיעו לעניין!!"
"אז זהו שהם קצת... בדרך..."
"מה???? בדרך???? כמה זמן יש לנו לפני שהם יגיעו???"
"אההה...בזמן של בני האדם אנחנו באמת לא יודעים... אבל בזמן
שלנו כאן..."
"כן???"
"יום."
"יום?... יום??"
"זה מה שאמרתי.."
"יום????"
"כן, זה אומר שאתה צריך לרדת מהר ולשפוט ביניהם..."
"לשפוט, כן כן, מהר, כן, אבל... על מה הויכוח?"
"מי מקבל את הארץ כמובן.."
"אה, נכון נכון.. אדמה... ארץ ישראל.... ארץ ישראל?? לוותר???
אנחנו אבודים!!! הם בחיים לא יסכימו!!!!"
"בשביל זה אנחנו צריכים אותך מר "החכם באדם" שתמצא איזשהו סוג
של פשרה..."
"פשרה, כן בטח, קל לך להגיד... אז מי בכלל יבוא מולי בבית
המשפט? איך אני שופט בין מיליונים של אנשים?"
"זה קל, בחרנו אדם מייצג מכל עם, הם יהיו שם כשתרד..."
"טוב, אני מוכן, שגר אותי לשם סקוטי.. אההה... גברי..."

בינתיים שם למטה על אדמת ארץ ישראל הקדושה, בגבול שבין שטחי
האוטונומיה שניתנה לעם הפלשתינאי לבין המדינה של העם היהודי
התהלך גבר צעיר כשדמעות בעיניו, היה זה יום שבת בצוהריים והשמש
קפחה מעל ראשו של ג'מיל המותש, הוא התהלך שם כל אותו הבוקר
כשראשו מלא במחשבות, בליל אמש, תחת מבצע שערך צבא היהודים נהרס
ביתו והוא ואישתו ובנו סמיר שנקרא על שם סבו המנוח נשארו חסרי
קורת גג, ג'מיל התהלך שעות על גבי שעות לכיוון אותו הבוטקה
הקטן של משמר הגבול, לעבר אותו צבא גדול וחזק כשבראשו ובידיו
רק דבר אחד, הנקמה, בצורת רימון יד שהצליח להשיג מקרוב רחוק
שלו המשתייך לארגון לוחמני.

אייל היה בבאסה מטורפת מהשבת שנפלה עליו לפתע פתאום, זה היה
יום ההולדת של חברה שלו והוא תכנן להם ערב גדול, אפילו קנה לה
צמיד כסף יפהפה וביקש מאמו שתקנה בשבילו זר פרחים, הוא ידע
שלאמו יש טעם מצוין וכמו כן חוש וחיבה רבה לפרחים, אבל עכשיו,
הפרחים ינבלו וחברה שלו יצאה עם החבר'ה שלה במקום איתו ונוסף
לכל והכי מרגיז... בדיוק נגמרה לו הסוללה של הפלאפון והוא לא
יכול להתקשר להגיד מזל טוב והיא בכלל תחשוב שהוא שכח!!
והכל בגלל תגבור הכוננות שקרה בגלל המבצע המטופש.. או שאולי לא
כל כך מטופש.. אבל למה דווקא הוא לעזאזל??
הוא הביט בנשק האישי שלו, M-16 מקוצר, איזה כבוד, המחסנית
שהייתה כמובן בהכנס, הוא הניח את הרגליים שלו על החלון והחל
לשחק קצת בנשק.
בדיוק כשהוא נכנע לדחף הילדותי ביותר שלו ודרך את הנשק הטעון
הוא שמע צעדים בכניסה לבוטקה, הוא הצליח להסתובב למשמע קול
שבור מבכי של צעיר ערבי צועק "אללה הוא אכבר!!" ושולף את הנצרה
מרימון היד שלו.

שלמה הופיע לפתע במרכזו של חדר גדול, עם בום גדול וענן עשן.
אחרי שהעשן התפזר הוא יכול היה לראות שני בני אדם עומדים
מולו.
אחרי שהתפזר העשן לגמרי יכל שלמה להבחין ששתיהן היו נשים, האחת
הציגה עצמה כרבקה
האחרת הציגה עצמה כפטימה, שתיהן חבשו מטפחות ראש, עדות
לאדיקותן הדתית, שלמה החל להרגיש שהכל מוכר לו מידי..
"אז איפה התינוק? בואו נחתוך אותו ונגמור את הסיפור הזה"
רבקה ופטימה הביטו בו מבולבלות ומוכות תדהמה
"לעזאזל, טוב לא כל יום פורים.. " קילל שלמה חרש "אתן יודעות
בכלל למה אתן כאן?" הוסיף בשאלה
רבקה פתחה ואמרה "אמרו לנו שאנחנו צריכות להחליט למי מגיע ארץ
ישראל...", "פלשתין!" קטעה פטימה את דבריה
"אני רואה שזה לא יהיה כל כך קל כמו מקודם" חשב שלמה לעצמו
שלמה לקח נשימה והחל לומר משהו אך נדמה היה ששתי הנשים החלו
בוויכוח כבר בלעדיו, הוא ניסה להשקיט אותן אך נדמה היה שעוד
רגע הן עומדות למרוט זו בשערותיה של זו, שלמה היה חייב להפריד
ביניהן.
פוף..
שתי הנשים מצאו את עצמן בחדרים נפרדים, בלי שמץ של מושג כיצד
הגיעו לשם.
שלמה הלך לכיוון חדרה של רבקה ברגל, כדרך בני האדם, מאפשר
למוחו המבריק לחשוב ולחשוב על פתרון מתאים לבעיה, כעבור חצי
דקה כשפתח את חדרה של רבקה מוחו כבר עבר על אלף חמש מאות שישים
ושמונה פתרונות לא יוצלחים שונים עד שלבסוף הגיע לדבר הכי קרוב
לפתרון שהיה, "אני חייב לסמוך עליהן" חשב לעצמו שלמה בניסיון
אחרון לשכנע את עצמו בסיכוי של הפתרון המטורף שלו לפעול.
"רבקה" הגעתי למסקנה שאתן לא יכולות להיות באותו החדר, נכשלתן
בניסיון שעמדתן בו ולפיכך ההחלטה כבר לא בידיכם"
"ממה זאת אוממרת?" החלה רבקה לגמגם.
"זאת אומרת שבגלל שלא יכולה להתקבל החלטה ע"י נציג של בני האדם
שחיים על אדמת ארץ ישראל לגבי גורל אדמתם שלהם, אין ברירה אלא
להחריב את הארץ על כל מקומותיה הקדושים"
"לאאאאא" זעקה רבקה "אלוהים ישמור"
"חוששני שכן רבקה, אבל אל תדאגו, כולכם תשכחו שארץ ישראל אי
פעם התקיימה, היא לא תחסר לכם.."
"איך בכלל אפשר לחשוב על דבר כזה" החלה רבקה ליילל "זה לא
מתקבל על הדעת"
"אני יודע שזו קצת בעיה, אבל אין מה לעשות, אני כרגע חוזר
מפטימה והיא לא הסכימה לוותר על זכות ההחלטה, ומכיוון שגם את
אינך עומדת לוותר על הזכות ולתת לפטימה להחליט למי שייכת הארץ
אנחנו נאלצים לוותר על הארץ בשביל שתיכן"
רבקה החלה להתייפח.. לאחר כמה דקות של בכי תמרורים היא הרימה
את פניה הנפוחים ועיניה האדומות ואמרה בקול שבור "אם כך אני
מוותרת על זכות ההחלטה, תן לגויה הזאת להחליט, היא בטוח תיקח
מאתנו את הארץ הקדושה, אבל לפחות נדע בלבנו שמקומות קדושתנו
ואדמותינו נמצאים איי שם ולא נמחו מעל פני האדמה"
שלמה חייך והנהן, הוא יצא מהחדר
"טוב, עברנו את החלק הקל..." חשב לעצמו
בפסעו על עבר חדרה של פטימה לחש שלמה לגבריאל שצפה בו במסירות
מגן עדן וכסס את ציפורניו "הכל תלוי בפטימה, אם אחד מהצדדים
יהיה מוכן להתעלות מעל שפיכות הדמים אוכל להחליט על פשרה ונוכל
לומר למר גוג ומר מגוג שאינם נדרשים עוד, אם לא... , הפעם
אדוננו לא הפיל את הנטל על אחד מבני עמו אלא על בת לעם האויב
וכך גם הגבורה וגם הגדולה אם תגיע תהיה שלהם"
הוא נכנס לחדרה של פטימה ואמר "החלטנו לדחות את המשפט, נצטרך
לחכות עד שיוכלו נציגים משני העמים לשהות זה במחיצתו של זה"
פטימה הרכינה את ראשה מבוישת ולא אמרה דבר
"אולם עדיין נשאר לנו דבר אחד להחליט, או שבעצם עליי לומר,
נשאר לך דבר אחד להחליט"
שלמה הראה לה את אירועי היום, הראה לה את בנה ג'מיל שולף את
ניצרת הרימון ואת אייל בנה של חנה מסתובב אליו עם רובה ביד
פטימה החלה מיד לבכות, היא לא הפסיקה לבכות במשך שלוש שעות, עד
שלבסוף שלמה הניח עליה יד מרגיעה
"ברגע שג'מיל שלף את הנצרה של רימון היד הוא חתם את גורלו, אם
ישליך את הרימון לעברו של אייל לפני שאייל יספיק לעצור אותו
שניהם ימותו, לעומת זאת אם אייל יספיק לירות לפני שג'מיל יוכל
לעזוב את הרימון יסתיים המאורע המצער במותו של בנך בלבד"
פטימה לא יכלה להפסיק לבכות, היא בכתה ובכתה ובכתה, הם היו
במקום בו הזמן עובר בצורה שונה, פטימה בכתה ממש עד סוף היום,
כשנשארה רק דקה אחת הניח שלמה את ידו על פטימה וקרע אותה מסבלה
באי רצון.
"כמעט סוף היום, את חייבת להחליט עכשיו.."
"פטימה, עיניה עיוורות בגלל הדמעות וגרונה ניחר ומסוגל רק
ללחוש פתחה את פיה בחולשה ואמרה: