אני זכרתי אותה, עוד מלפני כולם, הייתי היחיד שהכיר אותה, אבל
זה היה מזמן, עוד לפני שהיא התחילה להעלם. אני זוכר איך תמיד
היא היתה מספרת לי הכל, כל דבר שעבר באותו מוח מוזר שלה. אף
פעם לא נראה לי שבאמת הבנתי אותה, אבל תמיד אהבתי לשמוע על כל
אותן תאוריות מוזרות שלה. בעצם, לא נראה לי שהיא רצתה שאבין
אותה, את העולם שלה, נראה לי שהיא פשוט אהבה לספר, וידעה שאני
לא אבין ונהנתה מזה, כן, אני כבר בטוח בזה. אבל זה היה מזמן,
עוד לפני שהיא התחילה להיעלם. אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה,
זה קרה לאט לאט, פשוט כבר התחלתי לדאוג, לעצמי. כולם אמרו לי
להתרחק, שהיא משוגעת ואני כבר פחדתי. בעצם, דאגתי לה, על אם
היא באמת משוגעת, פחדתי עליה- אבל ברחתי מזה, לא נשארתי לעזור.
עכשיו אני מבין איזו טעות זו היתה, איזה אידיוט הייתי, אני,
אני הייתי היחיד שהייתי יכול אולי לעזור, לעצור את ההיעלמות
הזאת. התרחקתי, השארתי אותה לבד, נתתי לה להיעלם. אבל עדיין
הייתי צופה בה, כל יום בכיתה הייתי בודק עליה, לראות שהיא עוד
לא השתגעה, היא תמיד היתה מחייכת אלי, כאילו לא קרה כלום,
לפעמים חייכתי אליה חזרה, הרוב לא, לא יודע למה, פחדתי. בעצם,
היא בטוח ידעה, אני מכיר אותה, היא פשוט לא הבינה, ומה שהיא לא
הבינה או לא הסכימה איתו, היא לא היתה משתתפת בו, והיא היתה
חכמה, שהיא לא הבינה משהו כנראה הוא פשוט לא היה חכם, אני מכיר
אותה, היא באמת חכמה, והיא צדקה. באמת עשיתי משהו לא מובן,
נתתי לה להיעלם, לא עצרתי אותה מזה, הייתי יכול...
אני זוכר איך היא התחילה להיעלם, הייתי צופה בה. ראיתי הכל,
אני זוכר. אני זוכר איך היא ישבה שם בפינה של הכיתה. היא תמיד
היתה שם, מהשניה שנכנסתי לכיתה בבוקר עד סוף היום, תמיד היתה
שם, היא ישבה בפינה לבד, ובשקט. תמיד  בשקט. היא לא דיברה. חוץ
מבהתחלה, מתי שהיא רק התחילה להעלם. היא היתה יושבת ומקשיבה
לכולם, להכל, אף אחד לא שם לב אליה, כאילו היא לא היתה בכיתה,
כבר אז היא החלה להיעלם, כמעט שכחו אותה. כמעט, אבל תמיד רגע
לפני ששכחו אותה, היא היתה אומרת משהו, איזה משפט, לא תמיד
הקשיבו לה, אבל שמעו אותה, ונזכרו שהיא שם. נראה לי היא הבינה
שהיא נעלמת וניסתה להיאבק, לא נראה לי שהיא רצתה להיעלם, אבל
היא לא היתה מספיק חזקה כדי להילחם,  והמילה הזו, המשפט הזה,
כך היא נאבקה בהיעלמות.
אבל היא הפסידה, היא נעלמה, אני זוכר בדיוק מתי זה קרה, אני
זוכר שנכנסתי לכיתה באותו יום של שמש, אחרי אותם ימי קור וגשם
שהיו לנו, נכנסתי לכיתה ועוד לפני שהספקתי להסתכל על אותו מקום
בפינה הם התנפלו עלי 'שמעת מה קרה?' הם שאלו, נרגשים, ניסיתי
להזיז אותם, להסתכל עליה, לבדוק שהיא עוד בסדר, אבל הם לא נתנו
לי, הם גררו אותי החוצה לספר לי על מה שקרה שכל-כך ריגש אותם,
באותו יום לא הסתכלתי לחפש אחריה, הייתי עסוק בהם, בכולם,
ובעצמי ושכחתי אותה וגם אני כבר לא הקשבתי, כשדיברה, גם אני רק
שמעתי איזה קול מוזר אבל לא הקשבתי ולאט לאט גם הקול הזה נעלם.
באותו יום גם היא נעלמה, בעצם, עכשיו שאני חושב על זה, אני
העלמתי אותה, אני לא עזרתי לה, הייתי יכול לעזור, לעצור את
ההעלמות, אבל דאגתי, דאגתי לעצמי ושכחתי את המלחמה שלה, את
המאבק שלה, וחייל אחד לא יכול לעמוד מול צבא שלם לבד.