קבענו להיפגש ליד איזה בית קפה.
הוא עמד שם, נשען על העמוד, יפה כמו תמיד, ואז ראיתי אותו, הוא
חייך אליי.
בום!
התאהבתי.
אבל זה לא יכול להיות.. כי זה כבר קרה, ונגמר, ועבר המון זמן,
וטוב לי עם עצמי עכשיו.
זה לא יכול לקרות לי שוב, כי.. פשוט לא.
חיבוק, נשיקה, מה קורה, מסתובבים.
מדברים, הכל נחמד, פיצה ביד אחת, קולה בשנייה. אנחנו חולקים
אותה, כמו תמיד, כמו אז, כמו אחרי, כי ככה זה המשיך. עדיין קש
אחד. כי זה לא משנה.
עולים אליו הבייתה, הייתי שם כבר אלפי פעמים, אפילו לפני
יומיים, היה מצחיק, ראינו סרט טוב, הזמנו איטלקי ושתינו יין
טוב, קצת השתכרנו, אבל זה בסדר, אנחנו שומרים אחד על השנייה.
זרקנו בלוני מים מהחלון על אנשים, סתם כי התחשק לנו. היה טוב.
העיתוי שלי ממש גרוע, כמו תמיד, וכמו תמיד- אין לי גם מה לעשות
בנידון. כשמשהו קורה אצלי- אני לא יכולה להכריח אותו להשתנות,
וזה נשאר..
הייתי בטוחה שזה נגמר. זה באמת נגמר..
ואז הייתה שוב תקופה קשה, כי הוא רצה, ואני לא, והוא אמר,
למרות שידעתי, ונגמר לו, ועכשיו אני.. אנחנו משחקים בתורות..

אני מוציאה דיאט קולה מהמקרר. תמיד יש שם בקבוק בשבילי, מאז
ועד עכשיו. זה די מטומטם, כי הרגע שתיתי איתו קולה רגילה וזה
לא ממש משנה.
סתם הרגל מגונה שחברה שלי העבירה לי- ממש לא איכפת לי מזה..
אבל בפעם הראשונה שתיתי שם דיאט קולה, ומאז תמיד יש.
החברים שלו צוחקים עליו בגלל זה, אבל לא איכפת לו.
מן הרגלים כאלה שלנו, שלא משתנים.
אני לבד עכשיו, וגם הוא. אני יודעת שטוב לו עם זה, ואני יודעת
שטוב לי עם זה, לפחות עד עכשיו..
הסרט שלנו מתחיל ואנחנו מתיישבים לראות. גם זה מטופש- סרט
שאותי ממש מפחיד, והוא לא הכי אוהב אותו בעולם, אבל בכל זאת
אנחנו רואים אותו כל הזמן.
קערת פופקורן, בקבוק קולה ובקבוק דיאט קולה על השולחן, כשהוא
לא מעז לגעת בדיאט, ואני שותה לסירוגין מזה או מזה. הוא לא
מתעצבן עליי כשאני גומרת לו כל פעם מחדש את הקולה, הוא כמובן
לא נוגע בדיאט, אבל אף פעם לא מתעצבן עליי, בשום עניין. גם אני
לא עליו. זה היה גם ככה כשהיינו ביחד, מן הרגל שכזה- לא
להתעצבן אחד על השנייה.
יש בנו מעין שלווה כשאנחנו ביחד.
קולה, דיאט קולה, קולה, דיאט קולה, לא בריא.
שוב אומרים.
צריך להפסיק עם הקולה! להתחיל לשתות מים..

אנחנו יורדים לקנות קולה. הבחור בקיוסק עדיין חושב שאנחנו ביחד
לדעתי, מתפלא למה אנחנו כבר לא קונים קונדומים אצלו אולי..
רוצים ילד? לא.. יש עוד זמן.
הפסקנו את הסרט באמצע, הרגל שכזה, אבל זה לא משנה, אנחנו
יודעים שהסוף גרוע, ובכל זאת, צופים בו שוב ושוב.
מסתובבים קצת, נעים בחוץ. אני אוהבת את הרחוב הזה.
הוא נכנס לבדוק על דיסק חדש, ואני הולכת לקנות גלידה.
שני גביעים, ופל, שני כדורים וסוכריות צבעוניות.
שתי כפיות.
הוא חוזר, הדיסק הגיע, נראה נחמד. אני יודעת שהוא לא יקנה
אותו. אני אקנה לו את זה כבר..
אני נותנת לו את הגביע שלו, וכל אחד טועם מהגלידה, אני משלו
והוא משלי. טעים? כן. אנחנו כבר יודעים.
מתיישבים בגינה, ומלקקים.
אני רצה לנדנדות, והוא צוחק עליי, כרגיל, ואז בא לנדנד אותי.
השותפה שלי ביקשה את הדירה לעצמה הערב, אז אני ישנה אצלו.
אני כבר לא בטוחה אם זה רעיון טוב.
ישנתי פה כבר אלפי פעמים. הוא גר לבד, וזה טוב, בלי אנשים
מיותרים שיראו אותי בבוקר..
אבל עם מה שקורה אצלי עכשיו, זה ישגע אותי..
לישון איתו שוב? בדיוק כמו לפני שבוע, אבל, לא בדיוק..

אנחנו במיטה, שנינו עם טי-שירט שלו, לא קונים יותר קונדומים
מסיבה.
יד נוגעת ביד, כי ככה זה, זה לא ממשיך לשומקום.
הרגל שהופסק, כי מספיק.
מדברים, הוא מצחיק אותי, אנחנו עייפים ונרדמים עם הטלוויזיה
דלוקה..
הבוקר- הגיע מהר, בטלוויזיה סרט ישן, ואנחנו, התעוררנו
מחובקים, מתוך הרגל..