לנטע

"תוריד את החולצה", נטע צרחה: "תוריד את החולצה!"
ואני, מרגישה מחוייבות להגיד לה לשתוק, אבל לא אומרת כלום,
יושבת, מסתכלת ומזילה ריר. בכמויות. זה היה כיף.
יום אחד היא באה ואומרת לי "בואי, הפתעה". "לאן?", אני שואלת,
והיא לא מוכנה לענות, אומרת לי לבוא, ושאני כבר אשמח.
טוב נו, סומכת עליה או לא? לא. אבל לא היה לי משהו יותר טוב
לעשות. לקחנו קו חמש וירדנו ב"הבימה", ואני לא מבינה מה אנחנו
עושות. היא לקחה אותי לכניסה של השחקנים שם מאחור, ואמרה
"הפתעה".
לא הבנתי. מה?
"בואי, נכנסות".
המממ, מעניין להיות שם, בכל זאת "הבימה" וזה, טוב.
נכנסנו והגענו אל מאחורי הקלעים, שם אני רואה מרחוק את בילי
בוי שלי. שלי. הלוואי, נפלתי על הריצפה.
"תוריד את החולצה", נטע צרחה: "תוריד את החולצה!!!!!"
הוא הוריד את החולצה. אני לא הבנתי מה קורה, אבל ישבתי בשקט
והמשכתי להזיל ריר. זה היה כיף:). נמרחתי על הריצפה מרוב
הורמונים של גיל ההתבגרות שפרצו שם, אחרי המון זמן של שקט.
"עכשיו, בוא לפה". והוא בא, כמו ילד טוב. ילד טוב? ילד מצויין.
אההה!!
הוא מגיע אלינו ואני לא מצליחה לנשום כמו שצריך. הוא אומר לי
"תירגעי, זה בסדר". אני בשוק. הוא מדבר אליי. איייי
קרמבהההההה!!.
אני עדיין על הריצפה, עוד מהנפילה של מקודם, שניהם עומדים
מעליי, אני מסתכלת למעלה ולא מבינה, כלום!
נטע מחייכת, אומרת לי "נו, חתיכת הפתעה הא?"
"כן..." אני ממשיכה להזיל וליזול.
"טוב, ועכשיו הקטע הבאמת טוב", היא אומרת, "יותר טוב מזה? אני
מתה, נכון? אני מתה, בדרך בקו 5 האוטובוס התפוצץ וזה גן עדן,
לא מגיע לי אבל אני לא אתלונן על זה."
"לא מתוקה, לא גן עדן, כולה מאחורי הקלעים של הבימה."
"שנתחיל?" הוא שואל, אני לא יודעת במה אבל אומרת "להתחיל, כן,
בטח..."
הוא הולך לכיוון איזה טייפ שיש שם ולוחץ על הפליי, תוך שנייה
מתגלה הבמה, שנראית כמו מועדון חשפנות. אפילו עמוד יש. עמוד.
אני מחייכת, זה לא יכול להיות, אני מתה, חחח, לא ידעתי שהמוות
כזה טוב..
הוא מתחיל לזוז, אבל לא ממש לרקוד, בילי בוי שלי לא רוקד, הוא
סקסי מידי בשביל זה, הוא פשוט זז, בצורה מדהימה שגורמת...
אררר...
מוריד חולצה, טוב את זה כבר ראיתי, נשימה עמוקה, הופס נעלמו
המכנסיים, איזה נשימה ואיזה כלום, אררר אני מאושרת, איזה תחת
מדהים יש לו.
אני רק חושבת "אם רק יכולתי לגעת..." והוא אומר: "לגעת? אין
בעיה."
אני נבהלת, אמרתי את זה בקול? אבל מתגברת מהר והולכת לכיוונו,
הישבן כמובן.
ככה פתאום אני שוב נופלת, מרגישה את עצמי נמסה לנוכח המראות
המדהימים שלעיניי, ולאט לאט נעלמת לי בתוך שלולית ענקית של
ריר. אני נעלמתי, והוא, איכשהו, הצטרף אליי.