דחפתי את נמש למים והוא התחיל לפרפר לי.
צעקתי לו - "נמש, תתחיל לשחות יא אהבל", אבל הוא לא הגיב
והתחיל לעשות עם הידיים כמו כלב. נמש התחיל לצעוק כמו משוגע
ולנופף בידיו, כאילו קורא לעזרה. המים בבריכה הגיבו בגלים
קטנים ומלבדי, רק הלבנה הביטה בנמש הטובע.
המחזה היה כמעט היתולי. שני גברים העומדים באמצע הלילה
בקאנטרי.האחד נהפך לאדונו של השני ברגע ואילו חייו של השני
קמלים לנגד עיני הראשון. נמש הדביל החל מוותר ונותן לגופו הלבן
לשקוע כמו הטיטאניק, בעוד ריאותיו שואפות מים. לשנייה היה נדמה
לי כאילו מצליח להתרגל לנשימתם, כדג בעל זימים, אולם השקט שבא
לאחר הסערה רמז כי נמש נפח את רוחו.

למעשה, רוחו של נמש התגשמה לכדי בועת הליום שיצאה מעכוזו
הקפוץ, רק בכדי להתרומם לגן שבמעלה עדן. נשמות רציניות יותר
מוצאות עצמן מכונסות בבלונים כחולים ומרחפות להן עד שילד קטן
משחרר אותן לבורא עולם. שמעתי פעם על מיכל נשמות ענקי בהרצליה
פיתוח, בו לוכדי נשמות דחסו אלפי נפטרים.
התועלת הרוחנית שבאקט אגירת הנשמות לא ברורה, אבל בני התמותה
נהנים לנשום את חבריהם המתים. נראה שאותם בעלי ההומור מפיקים
הנאה מופגנת מקולות דקים הניחרים מגרונם בדיבור "הליומי", אולם
אלו הן צווחותיהם של אחיהם המנוחים המשוועים לחופש.

בכל מקרה, נמש הב'זונה הזה תירגם את עצמו לנוד הליומי ועלה
השמיימה אל בוראו. אני יושב עכשיו במשפט והם אומרים שאיבדתי את
שפיותי. בסך הכל רציתי לראות אם באמת הוא יפליץ את עצמו לדעת;
ואם לא היה טובע, אז בשיעור הבא הייתי נותן לו לשחות עם שמיכה,
ככה שהייתה יוצאת סאונה שבדית ריחנית ונעימה.