כולם מדברים על אסון לאומי, ואני עדיין מתאבלת על האסון הפרטי
שלי. הוא באמת לא כ"כ חשוב, לא מזעזע, דיי רגיל ושיגרתי, יש
שיגידו משעמם אפילו. על האסון שלי לא הודיעו בחדשות כי אין
להשוות אותו עם הפיגוע שהיה רק לפני כמה שעות ועם משפחות
שבשנייה נהרסו כליל.
תסלחו לי כולכם על האגואיסטיות אבל למרות שהאסון שלי קטן עליו
אני בוכה יותר, אני יותר מזועזעת כשאני רואה אותו איתה מאשר
כששמעתי על הפיגוע האחרון, וכשכולם מדברים על המצב החרא במדינה
ומתווכחים על דעות פוליטיות אני חושבת מה הוא עושה עכשיו, על
מה הוא צוחק ועל מי הוא חולם.
אני מספיק שונאת את עצמי על זה מבלי שתטיחו בי האשמות שאני
שקועה בעצמי, צריכה לפקוח את העיניים לגבי מה שקורה סביבי
ולהתחיל לקחת דברים בפרופורציה כי אני יודעת את כל זה אבל אתם
צריכים להבין שללב שלי יש היגיון משלו. תנו לו זמן להתאבל,
תרשו לי לבכות, אל תשאלו אותי מה אני חושבת על האיפוק של צה"ל,
על הנאום של שרון או על בעיית ההתנחלות כי כרגע אני לא חושבת
על אף אחד מהדברים הללו, כי כרגע אני חושבת על הדבר האחרון
שהוא אמר לי.
על הנשיקה האחרונה שהוא נתן לי.
סלחו לי על האגואיסטיות.