את האמת ?
אני לא בטוחה למה זה...
הכל התחיל לי שחזרנו מהופעה של אחד האומנים היותר אהובים
עליי...
ידיד שלי אמר לי היום שבגלל שהייתי בהופעה של האדם המדכא הזה
אני ככה.
לא...אבל אין שום מצב שבעולם!
איפשהו הבנתי אחרי של למעלה משנה לבד שלהיות לבד זה להיות
עצוב.
תבינו אני לא נראת רע, או יותר נכון להגיד שאני נראית טוב...
אני גבוהה מטר ושבעים וארבעה ס"מ, שיער שחור חלק ועיניים
ירוקות...
וזה לא שלא היו לי מחזרים בשנה הזאת... היו והרבה...
פשוט אמרתי לעצמי "וואו חן, איזה כיף להיות לבד מבלי להתחשב
באיזה חבר שצריך לרצות גם אותו, פשוט להיות חופשייה בלי
שטויות"
אז זה לא שלא היה יכול להיות, בטח שהיה... אבל אלוהים! אני
אגואיסטית כמו כל החברים שלי! עשיתי מה שטוב לי באותו רגע תוך
כדי פגיעה באנשים אחרים, אני חושבת לעצמי כרגע "יא אללה איך
יכולתי להיות כזאת" ועכשיו שאני מרגישה לבד, מי ירצה ילדה
אגואיסטית?
אז באותו ערב של ההופעה כנראה הבנתי הכל, איך פגעתי, ואיך
עכשיו אני נפגעת, איך עכשיו עצוב לי להיות לבד.
כבר 4 ימים עצבות כובשת, דמעות דמעות דמעות.
חושבת לעצמי כל היום "פאק! למה אני כמוהם? איך הפכתי להיות
כזאת? מהילדה הכי מתחשבת בעולם לילדה הכי פוגעת בעולם?"
ולא מוצאת את התשובה, מחפשת אהבה ולא מוצאת, מחפשת את ההוא
מלפני חצי שנה שרצה ילד יפה עם אופי חזק וטוב, ואני? פגעתי
בו.
איך עשיתי את זה?