"הי, אתה, אתה עורך , נכון ?"
"כן, אז מה ? אני ממש ממהר"
"רציתי לדעת אם זה משפיע עליך, אתה יודע בחיים, בעבודה,
בלימודים ?"
יופי, שישים שניות עושים לי פה, אילו הם חייך, מה, מה בסך הכל
ביקשתי ? קצת לעזור ?
פותח את המחשב בבית...
"יש לך 97 הודעות חדשות" מודיע לי האימייל שלי, "או- או"
מודיעה לי תוכנת האייסיקיו ולא מפסיקה עד שפותחת לי 32 הודעות
חדשות.
ה ס י ז י פ י ה, נושם עמוק. עוד יום, עוד יצירות, עוד
אישורים..."רק 1367 נותרו לך לאשר..." לי, רק לי הסיזיפיה
מחכה, כאילו אין עוד אנשים סביבי, רק אני והיא.
" ביצתי השמאלית מגרדת
ועובש על לחם שיפון
כמה הייתי רוצה לגעת
בך, וללכת לישון "
זבל טהור, אני מחייך, לפחות זה קצר וללא שגיאות כתיב, גם זה
יתרון.
" אוהב אותי, אוהב אותך
אוהב את אבא
וגם את אמא
אבל, למה אף אחד
לא אוהב אותי בחזרה
החיים שחורים, בא לי למות"
יום טוב, שמחנו להכיר...באמת. לו לפחות היתה קצת מקוריות בכך
הרי שהייתי יכול להגיב. אני הפסיכולוג, אני האחד שיקרא את כל
מה שתרצו לשפוך על הנייר. אני זה שיתקן לכם את השגיאות, את
הפיסוק, אני האלוהים ! א נ י !
נובלה - סיפור ארוך, ארוך מאוד ! תוך כדי קריאה עובר על
ההודעות שאנשים טובים השאירו לי:
"אני בת 12 וחצי רציתי להגיד לך שאתה כותב נפלא (נכון, עדיין
לא קראתי כלום) אבל אתה באמת כותב נפלא, אולי תאשר לי את
יצירה..."
כבר מתוקה, אני כבר מגיע ליצירה מספר 897635 כרגע, אני עדיין ב
5 אבל כבר, רק עוד מעט.
"אין לי עבודה ואני מאוד מסכן
חשבתי ללכת ולעשן עם השכן
והעורכים הבני זו...
שלי לא מאשרים...זה לא בסדר
אז אכתוב עוד 300 שירים"
נזכר בעבודה שלי, רק עוד שיחה לענות ועוד אחת ועוד אחת...הן
ממשיכות לזרום בקצב מטורף , ואני חושב על הרגע שאגיע הביתה
להרגע מול המחשב הפרטי שלי...עם ההודעות הפרטיות שלי. "לא נמאס
לכם להתקשר, לפתוח פניות, לכו הביתה, תכתבו קצת...אני מבטיח
לקרוא, מבטיח."
נכנס לאוטו, נוסע במהירות לכיוון הבית, 27 קילומטר במהירות של
28 קמ"ש, מתדלק, 29 ליטר, 30 ש"ח לשמן.
המספרים רצים לי בחיים, אחד אחרי השני, עובר אחד, יבוא אחר,
ככה זה, יש אנשים שלא עובדים וכל היום בשפת הים. יש את הלומדים
כל היום וחיים על חשבון ההורים ויש אותי (יחודי ? בספק !)
לומד, עובד, לא מעשן, שותה לפעמים, עם חברה, עם הורים, עם
חברים, ועם הסיפיזיה, ה ס י ז י פ י ה...
כמה לעזאזל שקלה האבן של סיזיפיוס ? מישהו בכלל יודע ? לפעמים
אני מרגיש כאילו אני והוא חולקים את אותה אבן <אישור> כאילו
אין אף אחד שמבין את גודל המאמץ <אישור> , כאילו חוץ מקומץ,
אין מי שמעריך את העבודה <אישור> , לעיתים, לעיתים אני נתקל
באיכות וזה שווה הכל < א י ש ו ר >
לפעמים אני נתקל ברגשי תודה, לפעמים.
ברגעים אילו, הסיזיפיה עוצרת, המספרים מפסיקים לרוץ לי מול
העיניים, זה רק אני והוא, אני ורוגע אין סופי, כמו סופרמן בא
ולקח ממני את האבן, כמו אלפי צרצרים נדמו באותה שניה, כמו
עשרות הדימויים שאני קורא כל יום ואת חלקם אפילו איני מבין.
אבל אותו, הוא משהו אחר, הוא יוצר בחסד, גאון הייתי מסתכן
לומר. גאון.
חמש שעות אחר כך ו 43 יצירות שאושרו אני עושה ריענון למסך.
הסיזיפיה מודיעה לי שנשארו רק 5652 יצירות, נו, מחר יום חדש,
לא ? |