[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לשכב עם הפנים בתוך האדמה זה לא דבר נעים, ובתוך אספלט זה עוד
פחות, אבל אז לא ידעתי את זה.
פוקח עיניים, מסתכל, או מנסה לפחות. זרמים בתוך העיניים שלי,
גם כואבים בנוסף לצבע מעורר הבחילה שמהדהד מאחורי ארובות
העיניים שלי, ככה זה היה בפעם הראשונה, וכנראה שהתעלפתי.

..פותח את דלתות העירות שלי, כמו אדם מחייך שמתעורר לאט מחלום.
אלא שאני לא עשיתי בדיוק את אותו הדבר, אותו יום שקרה את מה
שקרה. ונראה היה שלא יכולתי לראות כלום חוץ מעננים
אדומים-וורודים, חוץ מערפל שמלא באדים של כאב. והידיים שלי,
שהיו לדעתי אמורים לשמש ככלי-תחושה ראשון במעלה, פשוט לא היו
שם, או שכן היו ואני לא יכולתי להרגיש אותן.
מה שכן יכולתי להרגיש, היה משהו שזורם מתחת ללחיים שלי. כמו
נחל שמפלס את דרכו בעקלתוניות במורד כלשהו, כך גם הוא התחיל
ממקום כלשהו למעלה. הנקודה המדויקת לא הייתה ברורה לי, למרות
שהרגשתי אותו גם בין בעיניים שלי, אולי אפילו בתוכן, מכיוון
שלא יכולתי לפקוח אותן. ואז מגיעה אליי מחשבה קוהרנטית,
פתאומית מהחלק ההגיוני שלא שמעתי ממנו הרבה זמן, מאז שהדלתות
נפתחו.
"זה דם", המחשבה ההגיונית אומרת לי, ויש לי שנייה להסתגל אליה,
להבין מה היא אומרת לפני שהיא מרחיבה, "זה הדם שלך". המשך
הגיוני גם, ואני מבין איך היא.. אני, הגעתי לזה, כי דם שזורם
במורד הפרצוף שלי כשאין לי אפשרות לזוז או לפקוח את העיניים,
סביר מאד להניח ששייך אליי.
חלחלה שמתחילה להיווצר, לאחר שלשלת המסקנות ההגיונית, סטטיסטית
שהצלחתי לחבר זה עתה. ומה שהולך שם זה מהו כמו "רגע...." ואחרי
כן עוד קצת "......", ו... אתה מתכוון להגיד לי שזה הדם  שלי
בעצם ??, אני חוזר על הדברים וחושב שזה לא יכול להיות.. "שזו
הכחשה מאד מתוחכמת - לא!", עונה לי החלק ההגיוני אבל המעצבן,
בעוקצנות. מאז שהתעורר הוא לא רוצה להפסיק לדבר.. אבל זה אומר
רק דבר אחד, אני ממשיך לחשוב בצורה שמתחילה להיות היסטרית.. זה
אומר שמשהו כנראה קרה לי,
וצבע אדום שמכסה לי את שדה- הראייה, כנראה השתכן בתוך הזכרון
שלי, ושולט בכל המחשבות שלי כי אין לי מושג.. אני יצאתי מבית,
אולי אפילו לפני מספר דקות, אני נזכר, ואם  ככה זה, אז אני
יכול להימצא שוכב (האם אני על הגב, הבטן, הצד ?) בחצר הקדמית
של הבית שלי, שנמצא ליד צומת ותמרור עצור, האם אני על הכביש?
אספלט, כן. החומר השחור שמתחתיי,
וכל הזמן הזה אני לא מרגיש כל כאב, כלום. כאילו שאני
מרחף-נוגע-מרפרף, ואולי  כך זה באמת?
אולי אני בשלבים הראשונים של המעבר החוצה, אבל אין בי שום
זכרונות, ולא הייתי אמור לקבל פלאשבקים מהחיים שלי ? אני
מדמיין כנפיים שמתחילות לצאת מתוך השכמות שלי, וזה, למרבה
האירוניה, כן כואב.
למי אמרתי שלום, פתאום נדחפת לי תמונה מול העיניים, מישהי -
העיניים שלי מיטשטשות, נעצמות, נפתחות, הייתה מישהי  שאמרה לי
שלום, לפני שעזבתי...
אני מרגיש את החזה שלי מתנפח, מנסה לעלות על גדותיו, ובפנים,
משהו קורה ומתפוצץ החוצה.
השתעלות חזקה קורעת אותי בזעזוע כולל אני מרגיש את כל העולם
שאליו התעוררתי רועד, ופתאום  - גושים רטובים נוספים שזורמים
בסביבות הפרצוף שלי. "שוב דם", מגיעה המחשבה השקטה, והפעם היא
לא צריכה להוסיף של מי הוא, ואני מתעלף שוב.

מישהו מנסה ליצור איתי קשר, איפשהו  למעלה, אני מרגיש, או
יודע. אולי הוא מנסה לגעת בי, או אולי הוא באמת עושה את זה.
הצטמררות גופנית קלה, אני מנסה לחוש דברים, אבל עדיין לא
התעוררתי אפילו. העיניים שלי סגורות ואני שומע את עצמי נושם,
אבל בקושי.
"קרה לי משהו", אני מבין עכשיו. משהו שגרם לי להיות במצב הזה,
מצב שאין לי מושג ממש מה הוא.  ועכשיו העיניים שלי מתחילות
להיפתח לאט, ועכשיו אני מתחיל להתעורר. רואה.. מרגיש...

אני מרגיש את הגב שלי. זה התחיל בכאבים של הכנפיים, ועכשיו זה
משהו אחר. מחלחל.. מחלחל, נכנס לתוך הגוף שלי, זורם מתחת
לכתפיים.. רעידות קטנות שאני מרגיש, כאבים קטנים, נקישות
בשיניים..
ועם הרעידות, מנסה לזוז, להביט שוב, פותח את העיניים, בלי
להרגיש אותן כלל.
וכשהן נפתחות אני רואה שני דברים, שאחד מהם הוא השקיעה.
הראש שלי מופנה לאיזה צד, ואני מרגיש את הדם שזורם לי ממנו,
דרך הצד הימני של פי שפתוח בלי שליטה. השמים צהובים, הופכים
להיות כתומים, עוד מעט. עננים וורודים, ניצבים מעל עמוד שעליו
מנורה לבנה. ואני נזכר שתמיד רציתי לעוף.
והדבר השני שאני רואה, הוא את הפנים שלה, רואה אותן שנייה לפני
שהן נזרקות החוצה, נשרטות ונמחצות משברי זכוכית, אל מעבר לחלון
הקדמי המרוסק של האוטו שלנו... לאן נסענו, אני חושב ופתאום
משהו משתנה בתפיסה שלי, אני מתעורר. אני שוב פוקח עיניים, שהיו
כבר פקוחות לפני כן. והפעם ההרגשה שונה, יש עוד משהו שנפקח
ביחד איתן, ואני רואה שוב את הפנים שלה, שוב פצועות ומכוסות
בדם, ושוב היא נזרקת החוצה, ביחד איתי.
והדם משתקף בתוך הפנים שלה כפי שהיו כשהייתה קטנה, אני רואה
ילדה עם שיער חום וקוקיות. ומתחת לדם שעל הפנים שלה אני רואה
אישה אחרת, מישהי שנראית כמו מלאך שקוף, במבט חוקר שנייה לפני
שהוא נוגע באדמה, והדם שלה,
הופך לנוזל מיימי, זוהר ומבריק, הוא זורם ומקיף את הפנים שלה ,
מקיף גוף שמורכב רק מפנים וידיים, שמסתובבות במהירות כמו שני
פלופלורים
של מסוק.. שהופכות לכנפיים, שמסתובבות.. (הרוח הקרה שמגיעה
מהן) והופכות לכדור של אור צהוב - לבן.  ומהבהב.
מהם הפרטים הקטנים שאני לא יכול לזכור עכשיו, אני שואל את הקול
שבתוכי, והאם זה משנה בכלל עונים שנינו ביחד, אני מבין את הדבר
החשוב ביותר כרגע. אני שוכב, כנראה על הצד, במצב שנמשך כבר זמן
ארוך. איבדתי דם, הרבה דם. כנראה שזה הסוף, ואני לא יכול.. לא
מעוניין לחשוב יותר, והעיניים שלי נעצמות פעם אחת,
השמש שוקעת, ומחשיך גם בחוץ,
ובפנים..
(מתי היא הספיקה להגיד לי שלום?)


בפנים אין עיניים, אבל אני רואה. אין גוף, אבל אני מרגיש
דרך...
תחושות הן יצור סובייקטיבי בלב היצירה הפנימית שלי.
אני נשטף בכחול, משמאל לימין.

שטף של צבע כמו מים שמוטלים מתוך דלי, עפים עד שהם מכסים
בדרכם ויוצרים צורות של חפצים עליהם נפלו, בכחול, שהופך לצבעים
אחרים, כמו...
ירוק-טורקיז, שמכסה נוף הררי, שהולך ונפרש בכיוון הזרימה,
משמאל-לימין, ממערב למזרח, ומעבר להרים נקודת-אור זוהרת.
שם, מרחף מעל צעיף סאטן, כחול ואינסופי שנע כאילו מונע על-ידי
רוח דרומית חזקה, מטיל את צילו העצום מגדל יחיד, זקוף וגבוה.
זוהר כנקודת-מיקוד שאוספת בתוכה, לתוך ספירלות שמתעקלות בתנועה
איטית סביבה, אור וצבע מהכחול שמתחת, מהירוק שמסביב, לתוך
האדום הפועם שנמצא בתוכה. לתוך
לב אדום ענק, קשור במחרוזת כסף מהראש המשונן של המגדל, אל
המרכז העגול, החלול. . . הלב שאין בו צורה מלבד צבע שאין בו
הגיון מלבד פרצים של אנרגיה, הליבה שמעניקה - לכל המעגלים את
הכח לנוע, את התנועה המקיפה והאיטית, שמסתיימת במרכז שם - היא
לוקחת מהם את הצבע, לאט. לאט שואבת את הירוק מההרים את הכחול
מהים, את הצבע הקטן הלבן שאוזל מהפנים שלי.. .

השתנקויות אחרונות. זה האוויר הדרוש לך כדי להישאר במישור הזה,
השיעול הוא סימן לתקלות ראשונות, בעיות במנוע שלך ועוד מעט
יפסיק לשאת אותך בכוחו, בדרכים, בתוך הסעיפים של הנקודות
הקטנות, של הפסיקים שבין השורות , המשמעויות הכפולות , הזדקקות
למגע אנושי...
אהבה שחוויתי, חום בתוך הוורידים, שזרם לאורך הגוף שלי, הציף
את הפנים שלי.. הפנים, שאין בהם חום כעת, מרוקנות לאט מאוויר
וצבע בשעה שהלב הגדול שבמגדל שואב לתוכו לאט את דם החיים ,

והכל חוזר אל הזרימה הזאת, בשעה שהנשימה מפסיקה להיות חיונית,
לתוך גלי הסאטן הרכים, לתוך האופק הירוק, לתוך
הזרימה הגדולה, הפועמת , לתוך

חלל חסר-צורה, חסר חושים, חסר זכרונות וכאבים, מלא
במשמעות,  חמה וחסרת-מילים.
את השמש שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סליחה, מישהו
מוכן אולי לשפוך
עלי קצת מים?

מעריץ שרוף


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/02 17:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שקד תומר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה