שוב אני מוצאת עצמי שפוכה בתוך האמבטיה, מנסה להטביע את הג'יפה
של אתמול. מרוב סבונים שערבבתי וכל מני חומרים מסריחים שאמורים
להיות מרגיעים, החדר כבר מריח כמו תא גזים לקטילת יתושים.
המים כל כך חמים וצורבים ופשוט אין לי כוחות להושיט יד לפתוח
את הקרים בשביל שהעור שלי יהיה קצת פחות אדום, ובכלל החדר
מעורפל ואני לא יודעת אם זה שארים של הרעל בדם או האדים בחדר
או שסתם נפלו לי כבר העדשות מרוב שאני בוכה.
אני חושבת שאני כל כך הרבה בדכאון שלי שהוא משעמם כבר אפילו
אותי. לפעמים אני מרגישה שלא נולדתי בתקופה הנכונה, אם הייתי
חיה בסיקטיז בטח הייתי מרביצה שורות, כמו ההיא מאתמול, גם אז
זה היה "אין", לא? אבל אני ילדה טובה מדי, ומודעת מדי לעקרונות
וסנקסציות חברתיות, אם זה היה חוקי בטח כבר הייתי ג'נקית,
מתרוצצת בין הרגליים של הספרדים בהארלם.
גם רטלין ולוריוון ושאר החברים כבר פאסה בעיני. זה קוסם, אני
רק לא סומכת על כמות הכדורים שאבלע בדכאון הבא.

אתמול יצאתי לרקוד עם כמה וודקות, טקילות וסיגריות
קונבנציונאליות בהמון. מדהים כמה שאפשר להיות לבד בין המון
אנשים ועשן. חשבתי שאני בורחת, אבל המחשבות רק נעשו יותר ויותר
ברורות, והשוט הבא רק מבהיר עד כמה הפכתי לסיוט הכי גדול שלי -
פשוטה. "הילדה הטובה" של אמא ואבא. זה נורא קל להיות הילדה הזו
כשההורים בכלל לא מכירים אותך, הם אפילו לא יודעים שאני כותבת,
הסיבה שאני לא מראה להם היא שאני לא רוצה שהם יראו באותיות
ברורות שהבת שלהם רחוקה מלהיות האידיאל הפולני. אני כבר באמת
ילדה גדולה בשביל לבלוע רצונות כדי לא להסתכסך עם ההורים. איך
בדיוק אני קשורה ללימודי עסקים? ואיך זה שכשזה בא מהם זה נראה
כל כך הגיוני, ורק אחר כך אני נזכרת שחלמתי להיות שחקנית?

אלכוהול תמיד עושה לי להשתין. את פני מקבלות שורות של בנות
שנראות כאילו יצאו מהקליפ החדש של בריטני ספירס, ואני עם הטי
שירט וג'ינס, בלי חזייה ובלי מאפרת צמודה מרגישה חולשה ורק
רוצה לשבת כבר על האסלה, ולא אכפת לי כמה סוגי הפרשות יש עליה.
בוחנת כמה בנות בזמן פילוס דרכי והן נראות לי כל כך מתות, ואני
מהלכת בשביל שחצבתי בין שורות של מצבות מהלכות.
בתא שנכנסתי אליו שכבה בחורה, ביקשתי באנגלית מגומגמת שתזוז
מעט כדי שהקיא שלי לא ישפריץ עליה, היא הסתכלה עלי ועשתה לי
סימן מוסכם של "חכי שנייה" - עם האצבע השלישית בהנפה.
כשהתקרבתי לעזור לה לקום השק הלבן עם אבקת הקסמים הסביר לי הכל
- שורות. הסברתי לה את תאוריית הסיקטיז שלי, אני רק לא בטוחה
שזה היה באנגלית...

העור שלי מסמן שכבר הגיע הזמן לצאת מהאמבטיה, מרוב שהייתי
בלבטים עם עצמי על כמה זה הגייני או לא להשתין באמבטייה -
השתנתי. הרעש של המים טמטם אותי.
מה אני אעשה עם עצמי, נמאס לי לסיים את היום עם סרחון של
אלכוהול, סימני מציצות וכוויות מסגריות של כוסיות שלא מסתכלות
לאן הן מאפרות. ואני בכלל כבר פיתחתי נאומים של ממש על כמה
שעדיף לי ולסביבה שימצאו אותי איזה יום צפה בנהר (רק עיניין
ההתנפחות גורם לי לסלידה). פעם היה לי כלב שדחיתי את הקץ שלי
בשבילו, אחר כך היתה לי אהבה, ועכשיו? כל מה שנראה לי חשוב הוא
האמבט, ואפילו עליו כבר השתנתי.
תמיד קסם לי רעיון השורות, אבל עם החיים הדפוקים שלי אפילו את
הלבן הזה הייתי מצליחה להפוך לשחור.