נוסעים באוטו. את נוהגת ואני מאחור. משוחחות שיחה קלה. לא
חשדתי בכלום, פתאום הפלת עלי פצצה: "גל... את יודעת, יש לי..
סרטן." ואני מפציצה אותך בשאלות, כהרגלי, רוצה רק להבין. מה זה
סרטן? שמעתי שזה מחלה שמתים ממנה. כן? יש כל מיני? ומה יש לך?
סרטן שד? אמרו שזה סרטן ממאיר? מה זה? אפשר להידבק? מאיפה זה
מגיע?
ועל כל אלה ועוד ניסית לענות לי, עד כמה שיכולת. אני תמיד
אהבתי לשאול, לדעת. אחרי שידעתי כל מה שרציתי- הפסקתי. חזרנו
הביתה.
באותו יום סיפרתם גם לאחים הקטנים שלי מה יש לך.
אני לא חושבת שהם הבינו אז, הם היו מאוד צעירים, בני שלוש
וארבע. הם לא שאלו הרבה. רק אמרו "טוב.." וחזרו לענייניהם.
כעבור כמה שבועות לקחתם אותי לטיפול.
טיפול אצל דינה, רפלקסולוגית ומטפלת באנרגיות. לא ממש הבנתי
אז, הייתי בטוחה שהיא מכשפה. גם אמרתי לה את זה. אף פעם לא
הסתרתי את מחשבותי או רגשותי. לא לימדתם אותי את זה. אהבתי
להיות אצלה. גם אתם הייתם מטופלים אצלה. אבא כבר למד
רפלקסולוגיה ואת רק אחר כך למדת או להיפך...? אני כבר לא
זוכרת..
אחרי כמה חודשים בהם היית בטיפול אמרת שזה נעלם, הגוש.
אין יותר, אבל יש סיכוי שזה יחזור.
זה חזר. אחרי שנה, בשד השני. אמרו שהפעם כבר אין הרבה סיכוי
ובאמת הגוש הזה לא הראה שום רצון להיעלם. להיפך, הוא גדל וגדל
ושלח גרורות והוציאו לך את בלוטות הלימפה כי ראו שהן נגועות.
הייתי בכיתה ה'. עשינו עבודה אישית- "נושא אישי" קראו לזה. כל
אחד בחר נושא ואני בחרתי לעשות על מחלת הסרטן. בחרתי בזה כי את
היית חולה ואני רציתי לדעת על זה יותר, חשבתי שאם אדע יותר אז
אולי לא אפחד.
החלטת להפסיק עם הטיפולים הכימותרפים. אמרת שהם לא עושים לך
טוב ואת לא מרגישה שהם יבריאו אותך. בסוף החופש הגדול של אותה
שנה נסענו לסיני. אמרת שמה שיעשה לך טוב יעזור לך להבריא וכבר
היית בסיני עם חברה וזה היה לך טוב, אז נסענו לשם.
היינו בסיני כבר שבועיים, בחוף מלחה. בהתחלה לא היה מה לעשות
והיה קצת משעמם, בעיקר לי, גל, הילדה הגדולה(10 וחצי). האחים
הקטנים, יובל הסנדוויץ' (5) ודן הקטן (4) מיד מצאו עיסוקים.
אחרי שבועיים היינו צריכים לחזור לגבול, לחדש את הויזה. חזרנו,
חידשנו וחזרנו לחוף. החושה שהיינו בה נתפסה ואנחנו קיבלנו חושה
אחרת. כך זה היה כמעט חצי שנה: חוזרים לגבול כל שבועיים,
מחדשים ויזה וחוזרים לחוף. אחרי כמה זמן למדנו שלא חייבים כל
פעם לחזור גם את הגבול הישראלי, רק את המצרי. כך חסכנו כסף.
מדי פעם החלפנו חוף, כדי לגוון. מצאנו חוף קרוב למלחה- ראס
השטן. הסברתם לנו שהוא נקרא כך משום שהסלע שנמצא שם נראה כמו
גולגולת. הסתכלנו והדבר היחיד שראינו בו היה קטר. אמרתם שאולי
מהים הוא נראה כמו גולגולת...
כשהיינו שם כבר כמה שבועות התחלנו לנסוע לנואיבה, לשוק, לקנות
מצרכים ופתיליה ולבשל לנו בחושה. אמרתם שזה יותר זול למי שנשאר
הרבה זמן מאשר לקנות במסעדה. למדתם לבשל על פתיליה, עשיתם כל
מיני נסיונות, חלקם יצאו טובים, חלקם לא, כמו למשל הפעם ההיא
שניסים לבשל איטריות במי ים, כדי לחסוך מלח. יצא מר. למרות
ששטפתם אותם ושמתם מים רגילים (מי בארקה) זה לא עזר. הטעם
נשאר. בסוף עשיתם חדש...
בסיני, כשנשארים הרבה זמן אפשר לראות איך הכל משתנה, מתחלף
ובכל זאת נשאר אותו הדבר. אנשים מתחלפים והחוף נשאר, אך משתנה
לפי האנשים שנמצאים בו. שם הכרנו כל מיני אנשים, בילינו איתם,
דיברנו איתם, עד שהם עזבו. ואנחנו נשארנו.
דן החליט שהוא חייזר. ממאדים. הוא סיפר את זה בהמשכים, כל פעם
קטע: הוא חייזר. הוא בא ממאדים. במאדים קראו לו כיף. שלחו אותו
ממאדים כדי לרפא אותך. מביא לך פרח, תריחי אותו. עושה לך טוב?
טוב לך, יעזור לך להבריא.
אחרי זמן ביקשת ממנו שיתן גם לך שם. הוא נתן לך את השם נס. את
אמרת שקשה לך להתחבר, כי לך עוד לא קרה הנס וזה שם מאוד
יומרני... בסוף התחברת והיית לנו נס.
במסעדה של הראס היה אחד, חסן. סודאני. הוא היה תמיד נורא נחמד
אלי. יום אחד הוא לקח אותי למקום שאף אחד לא יכל לראות, בתוך
המטבח של המסעדה. לי לא כל כך היה נעים, להכנס ככה לתוך
המטבח.. הלכתי אחריו ואז הוא הצמיד אותי לקיר. אני ניסיתי
להגיד לו די, לא, אבל הוא כבר התחיל להתנועע ולהתחכך בי ואני
הרגשתי את האיבר שלו מתחכך בי, עומד. אני ידעתי שזה זה. לא
הסתרתם מאיתנו כמעט כלום, כששאלנו על מין עניתם לנו. אני עוד
לא ידעתי מה זה מין, אבל פעם ראיתי את האיבר של אבא כשהוא היה
במקלחת. לא היה לי נעים, אז לא הסתכלתי, אבל ידעתי מה הדבר. גם
שמעתי בחדשות על אונס וכאלה וידעתי שמה שחסן עושה זה לא בסדר.
הוא ניסה להוריד לי את המכנסיים תוך כדי התחככות. לא נתתי לו.
המשכתי להגיד לא ודי, אבל הוא לא כל כך מבין עברית או שלא רצה
להבין באותו רגע והמשיך לחייך. הוא רכן אלי ונישק אותי. ממש.
באותו רגע נגעלתי. פשוט נגעלתי. הרגשתי את הרוק שלו והלשון שלו
בתוך הפה שלי ונגעלתי. דחפתי אותו חלש ואיכשהו הצלחתי לברוח
משם. ירקתי כל הדרך לחושה ובכיתי. ירקתי ובכיתי. לא סיפרתי לאף
אחד.
מאז לא התקרבתי אליו יותר, גם לא שנתיים אחר כך, כשבאנו לביקור
וראיתי שהוא עדיין מחייך, נחמד כזה ולא הצלחתי לשכוח.
היה לי עוד מקרה כזה, בחוף אחר. זה היה אחרי חודשיים בערך, אני
יצאתי לטייל לבד. חיפשתי מישהו שישחק איתי שש-בש. אהבתי לשחק
את המשחק הזה, כמו שאת בוודאי זוכרת. מצאתי בדואי שישב בתוך
אוהל קטן והיה לו שש-בש. הוא הבין עברית וכששאלתי אם הוא רוצה-
הוא הסכים. שיחקנו והיה נחמד, עד שבאמצע המשחק (שהתנהל בשכיבה,
היה לי יותר נוח כי הלוח נמוך..) הוא הזיז פתאום את הלוח
והתקרב. לי זה לא היה יותר מדי אכפת, היה דווקא די נעים והוא
היה נחמד. כשהוא התחיל להשכב עלי ולנסות להוריד לי את
המכנסיים- הבנתי מה הוא רוצה לעשות (או שלא ממש הבנתי.. בכל
זאת הייתי בת 11) וברחתי. גם על זה לא סיפרתי לאף אחד. לא
פגשתי אותו יותר.
בראס, אליו חזרנו הכי הרבה, אהבנו את המקום, היו כלבים. אני
מאוד אהבתי חיות. בין הכלבים, שהיו של בעלת המקום, ישראלית
שהתחתנה עם בדואי, היתה גם כלבה שלא שייכת לה, כלבת הרים מסוג
כלב רוח שהיתה פחדנית. היא לא התקרבה לאנשים. יום אחד באתי
וראיתי שלכלבה הזאת יש גורים במחילה שהיתה בחוף. בהתחלה הגורים
היו מאוד פחדנים, אך בסוף התיידדתי איתם. ואז, כשסוף סוף מצאתי
מישהו לשחק איתו (היה שם גור אחד שאהבתי במיוחד, השונה
מביניהם, קצת צולע.) באה בעלת החוף, סיגל, ואמרה שהיא לא יכולה
שיהיו לה עוד כלבים בחוף, גם עכשיו יש יותר מדי... אחרי כמה
ימים באו אנשים ולקחו את הגורים. באתי בזמן שהם לקחו אותם. הם
עמדו בתעלה, אחד הבריח אותם מצד אחד והשני תפס אותם והעמיס
אותם על הטנדר שעמד שם. זעזע אותי איך שהוא תפס אותם בראש וזרק
אותם אל הטנדר. לא היה אכפת לו מהם בכלל! ראיתי איך שהוא תופס
גם את הצולע, זה שאהבתי וזורק אותו כך.. רציתי להציל אותו.
לקחתי אותו, אך הם לקחו אותו ממני.....
הם ניסו להבריח עוד אחד שהיה בתוך המאורה ולא רצה לצאת. הם
אפילו הבעירו אש בצד אחד כדי שהוא יצא מהצד השני, אבל הוא נשאר
בפנים. בסוף הם נסעו. ידעתי שהם יחזרו לקחת גם אותו. זחלתי
לתוך המאורה ולקחתי אותו אלי. קראתי לו פוני. לקחתי אותו לחושה
ונרדמתי כשהוא ישן ליד הראש שלי...
כשהתעוררתי פוני כבר לא היה לידי. חיפשתי אותו בכל מקום, אבל
לא היה לו זכר! כשחזרתי לחושה אמרת שבאמצע הלילה באה אמא שלו,
רחרחה אותו (איך היא העזה להתקרב כל כך לבני אדם?) והוא התעורר
והלך איתה. מאז לא ראיתי אותו. אולי תפסו אותו, אולי הוא עוד
בהרים שם, מי יודע.
הלכנו להרבה טיולים בהרים. את לא, נשארת בחושה. היית די
מאושרת, אבל הסרטן התפשט. כבר ידעת שלא תוכלי להבריא וניסית
להפיק את המיטב מהחיים. אמרת שלראות אותנו שמחים זה עושה אותך
הכי מאושרת. יום אחד אבא הלך להרים ולא חזר. התחלתי לדאוג לו,
אבל את לא דאגת. סמכת עליו. סמכת על כולנו. ובאמת, בלילה, די
מאוחר, הוא חזר.
לא היו לנו שעות שינה וקימה מסודרות, לא הלכנו לבית ספר ואתם
לא הלכתם לעבודה. השכרתם את הבית שלנו מזה היה לכם כסף להשאיר
אותנו בסיני כל כך הרבה זמן. קראנו למקום: "אוניברסיטת ראס
השטן בבית ספר של החיים.." למדנו שם הרבה. הרבה מאוד. דברים
שהיום אני לא זוכרת.
אחרי כמעט חצי שנה עומר, דוד שלי, אחיך, הגיע לבקר. הוא רצה
לעשות עלינו סרט, על החיים שלנו בסיני. הוא למד קולנוע וזה היה
פרוייקט הסיום שלו. אני באותו זמן הייתי בארץ. לא רציתי יותר
להיות בסיני. תמיד אמרתי שהיה חסר לי שם משהו.. אני לא ממש
יודעת מה... עומר הציע שאבוא לסיני רק בשביל הסרט.
הסכמתי.
את הסרט עומר צילם בחוף אחר. בראס לא הרשו לצלם סרט. כשהסתיימו
הצילומים חזרנו לארץ. גילה, דודה שלי הסיעה אותי לבית הסבים,
שם גרתי כשהייתם בסיני. לא הגענו לשם. הייתה תאונת דרכים. אני
נפצעתי קשה, גילה "רק" מכות יבשות. אחר כך התברר לי שהיא היתה
צריכה לעשות פיזיותרפיה הרבה אחרי שאני כבר החלמתי לחלוטין.
בגלל התאונה חזרתם מסיני. את עברת לבית של ההורים שלך, הסבא
וסבתא השניים, אלה שלא גרתי אצלם. מיום ליום מצבך החמיר
והתדרדר. כשיצאתי מבית החולים את היית מרותקת למיטה. לא יצאת
ממנה, כל היום היית חצי מסוממת, על כדורים משככי כאבים. כולנו
רק התפללנו שזה יגמר כבר. באותו היום אני שכבתי ועוד נחתי.
הטלפון צלצל. אבא ענה וכשהוא סגר את הטלפון- אמר שמתת. אני לא
יודעת מה קרה לי, אני כל כך לא מבינה את העניין הזה.. אני
מצטערת, לא תכננתי את התגובה, פשוט יצא לי, באמת! אני יודעת
שזה לא יפה, לא מכובד ולא מנומס, אבל.. פשוט התיישבתי במיטה
וצחקתי! בטירוף! וזה לא שלא אהבתי אותך! אהבתי אותך מאוד! אני
באמת לא יודעת מאיפה זה הגיע....
ועכשיו, 4 וחצי שנים אחרי, אני עדיין לא מאמינה שזה קרה לי.
אני לא מרגישה שאת חסרה לי ובפעם האחרונה שביקרנו אצל דינה, לא
מזמן, היא אמרה לי שאת עוד איתי. תמיד. כמה פעמים היו לי
חלומות איתך, תמיד זכרתי שאמרת לי משהו ולא זכרתי מה...
עכשיו, 4 וחצי שנים אחרי, התבגרתי, הספקתי להתאהב, הספקתי
לטעות, לחזור בי ושוב לטעות... הספקתי לריב, להתעצבן וגם לשמוח
הרבה, לעבור בית ספר 3 פעמים... עשו עלינו כתבה בעיתון שממש לא
יצאה כמו שאבא התכוון... עשינו כל כך הרבה דברים..
ועכשיו, אני יושבת פה וכותבת, נזכרת בהכל וכותבת את זה כמכתב
בשבילך, לא יודעת למה, פשוט כי ככה זה יצא.. אולי כי יותר קל
לכתוב למישהו מאשר לעצמך..
רק רציתי להגיד לך שכמו שביקשת, אנחנו ממשיכים בחיינו. אני לא
מרגישה את החוסר, אלא אם כן אני חושבת עלייך. אני לא רוצה
שירחמו עלי, לכן אני לא מכריזה: "אין לי אמא". לכל אחד שאני
מכירה. אבל עכשיו, הצורך הזה יצא. הצורך לכתוב, להזכר. אין לי
יותר מה לכתוב ולכן אסיים כאן.
אף פעם לא ידעתי לסיים דברים...
