ישבה לה בישיבה מזרחית עם עיניים עצומות בהפסקה הגדולה. בודדה
כזאת היא נראתה לי אז...מוזרה ומושכת...
-"אפשר להצטרף אלייך?" שאלתי בלחש בשביל לא להפריע.
-"אפשר וחצי" והמשיכה לשבת ככה עם עיניים עצומות.
היה נורא טיפשי המצב הזה...התיישבתי כמוה...ואז הבנתי שאני לא
יודע מה אנחנו עושים...
החלטתי להפר את השתיקה ואמרתי באותו קול לוחש:
-"מה את בעצם עושה?"
חיוך נמרח על פניה.
-"אני סתם יושבת וחושבת" אמרה כאילו מנסה לחקות אותי בקולה
הלוחש.
-"אפשר לדעת על מה?"
-"תעצום עיניים (מאיפה היא יודעת שהן פקוחות, היא הרי עם
עצומות...)
ותזרום עם המחשבה שלי...
בריכה של נרות דלוקים...הכל מוצף באורם הקלוש של הנרות..."
דמיינתי את זה...ואפילו לא הייתה לי בעיה עם זה שאם זה בריכה
של נרות האור לא יכול להיות קלוש...
זה איכשהו הסתדר לי נהדר...ידעתי שהיא יודעת את זה
-"החושך עדיין מתגנב בין הנרות...ואני שטה לי על ענן חושך בתוך
הבריכה", המשיכה.
קטעתי אותה והמשכתי אני...
-"האוויר כולו בצבעים של הלבהות...חום נעים עוטף אותך...את
מרגישה את הלהבות בתוך הריאות שלך
הרגשה נעימה ולא שורפת כלל...שואפת אותו שוב ושוב עם כל
נשימה"
-"הי!" היא קטעה אותי...,"קלטת מהר הא?", וציחקקה
ישבנו אחרי זה כמה דקות בשתיקה. נוכחותה הפכה את הדקות האלו
למדהימות משום מא...
-"על מה אתה חושב?" שאלה סוף סוף.
בלי לחשוב הרבה עניתי:
-"חשבתי על מגרש כדורגל ענק וירוק..."
היא פרצה בצחוק משוחרר ומתוק
ואז נפלט לי...-" והצחוק המתוק הזה שלך מסתדר לי שם יופי!"
צלצול!!!!!!!
כמה שזה היה כואב...
אף פעם לא חשבתי שצלצול ביה"ס יכול להכאיב לי כ"כ...
-"אתה יודע שאתה משחק עם אש?"
-"בטח אמא...בגלל זה כ"כ כיף לי"
-"תזהר בני...אתה חושף ת'מחשבות שלה וזה בהחלט משהו שלה...אולי
משהו..."
-"עזבי אותי משטויות....היא בעצמה התחילה לספר לו על מה היא
חושבת...את כבר לא זוכרת? אני רק עזרתי לה קצת..."
-"בסדר...אבל אל תשחק עם זה שוב...אתה עוד תגרום להם
להתאהב..."
-"מה הקשר?!"
-"אתה יודע...לא אמרתי את זה קודם, אבל כשקטעת אותי והמשכת
בעצמך זה היה בדיוק בדיוק הדבר שחשבתי עליו...יכול להיות דבר
כזה?"
-"כניראה שכן...", חייכתי והבטתי בעינייה שגם חייכו אליי.
-"נו אתה רואה?...מה אמרתי לך...עכשיו הם מחייכים אחד אל השניה
כמו שני מטומטמים..."
-"שוב את מתערבת לי בעניינים?....זה משחק...כיף לי!
אז או שתכייפי איתי או שתעזבי אותי בשקט"
-"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
-"תכף תראי...חי חי חי"
"רבאק...בחיי שאני אדביק לה נשיקה עוד שנייה אם לא אסתלק
מפה...מייד!" המשפט הזה נכנס לה לתוך הראש...ותפס לו תנוחה
נוחה...
מאיפה?! מאיפה זה בא לי ולמה?!
המשפט צילצל בראשה ללא הפסקה...
מה קורה לי לעזאזל? אני לא יכולה לעצור את המחשבות שלי או מה?!
כעסה ולא הבינה מה קורה.
ושוב..."עוד שנייה..."
בום!!!!!!!
אף פעם לא חשבתי שבלימת מכונית יכולה להכאיב לי כ"כ...
ההפסקה הגדולה...יושב לו ישיבה מזרחית...לבדו...חושב על אותה
בלימת מכונית.
וכתם בצבע מוזר שכזה על המדרכה...בצבעי הלהבות...והחושך שמקודם
התגנב פשוט גבר על האור הקלוש של הנרות...
מי אמר שלאמא-מלאך לא יכול להיות בן-שטן? | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.