מרוב שבכל אשליותיי אבדתי
גרמתי לכל אוהבי אכזבה
ואז, כשמול אולם ריק על הבמה עמדתי
הדהדה מחיאת כף אחת אהובה

בין שתיקות נעימות אבודה בגשם
חומת קרח מטשטשת את מבטי
וככל שאדישותי משמשת לי בושם
את תמיד נשארת איתי

מעולם לא הבנת איך אני מסוגלת
לשכוח הכל ולשקוע עוד ועוד
שוב ושוב נמצאת שם כשאני נופלת
משכנעת אותי שעדיף לא למעוד

אז תגידי לי זיוה, איך את עושה זאת
איך לתפוס אותי תמיד היית מוכנה
עומדת מולי, בצומת בין חיים ומוות
כתמרור, מזכירה לי מהי הדרך הנכונה