בסוף,בסוף הכיתה אני יושבת ולידי חברה,חברה שלא יודעת שעצוב
לי.
בסוף,בסוף הכיתה אני רושמת שעצוב לי ורוצה להיות לבד.
בסוף הכיתה אני יושבת לברוח מההשפלה מהילדים
בסוף הכיתה אני מוזנחת כמו סמרטוט כמו בובה...
בסוף בסוף הכיתה אני בוכה,בוכה בלב בוכה בנפש בוכה מהחיים...
בסוף הכיתה אני לבד(הכי קרוב לבד)..עצבות ובדידות זה בגנים
שלי..
בסוף הכיתה אני נימצאת,נימצאת לבד.הלב שפועם מתחיל לאט לאט
להפסיק לפעום כל הכאב שיש אצלי לא מפסיק..וזה הורג אותי...
משו נוסף:
בסוף הכיתה אני ילדה,אני בנאדם..למה אתם לא מבינים אתזה?
יש לי רגשות,יש לי לב והוא לא עשוי מאבן,יש לי תחושות,יש לי
הרגשות מתי תבינו אתזה?! לאט לאט אתם הורגים אותי אולי תניחו
לי?
אני גוססת פה :,-( |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.