את נוסעת במכונית, אמצע הלילה, אור הפנסים גורם לתחושה של
ריחוף, תחושה שהכביש חלק. הכביש חשוך, מדי פעם חולפת מכונית
מהכיוון השני, את מתחילה לשחק עם ידית האור הגבוה. השירים
ברדיו בשעות האלה הם או טראנסים מעצבנים או שירים מדכאים, את
תוהה מי מעסיק את הטכנאים והעורכים המוסיקליים של הלילה, נזכרת
ששמעת שניב רסקין עושה את זה ולא האמנת. את דוחפת את הקסטה
שכבר קצת בפנים. חיוך עולה כשאת שמה לב שהקסטה ששמת היא של
השירים שלנו. למוזיקה מוכרת יש אפשרות להרגיע, את מתחילה
לזמזם, מדי פעם מצטרפת לזמר בכמה מילים ידועות.

עוד מכונית חולפת מולך, שוב אותו משחק מעצבן עם ידית עוצמת
האור. השיר הבא הוא כבר השיר שלנו,  ב"ה" הידיעה. את מכירה
אותו טוב, בקטעים שבאמת מזכירים לך אותי את כמעט צועקת עם
הזמר. את חושבת לעצמך מה אני עושה באותו הזמן, חושבת לעצמך
שכבר מזמן לא יצא לנו לברוח לאנשהו, חושבת אל איך שתגידי לי
"בוא נהיה ספונטנים ונברח לאנשהו, אפילו ללילה אחד", עם דגש על
הספונטנים למרות שבעצם את כבר מתכננת הכל בראש.

עוד מכונית עוברת. עוד פעם הידית. הזמן המתנה בין הרגע שיש
מכונית באופק ועד הזמן שהיא כבר אחרייך מעיק. את ממשיכה עם
המחשבה על התרחקות, חושבת לאן הפעם. בדרום היינו, בצפון היינו,
במזרח אם כל הכבוד עדיין מסוכן, חושבת על חו"ל, מבינה שזה
מסובך מדי, וחוזרת לחשוב על הצפון. נזכרת שהיה לנו ממש טוב
בטיול לצפון. אז, הייתה עדיין את התחושה שהשני הוא הכי טוב
שאפשר, והדבר היחיד שרוצים, איזו תחושה נהדרת זאת הייתה.

עוד מכונית, ידית, המתנה. את מתחילה לדמיין את התגובה שלי,
מטבעך האופטימי את מדמיינת שאני מסכים, אורז ויוצאים לדרך, אבל
יודעת שזה לא יהיה ככה. את מתחילה לסגת מהרעיון. הגעת לעיר,
עשית את הדרך הזאת כל-כך הרבה פעמים, כבר מכירה את הדרכים
לעקוף את הרמזורים כשאת כבר נורא מתגעגעת. לוקחת את אותן
הדרכים. העובדה שבדרך שמעת שירים שלנו גורמת לך לחוסר סבלנות
בסיסית.

את מגיעה לרחוב שלי, לבניין, עולה במעלית, מסדרת קצת את השיער
במעלית, יוצאת, רואה אותי מחכה לך, רצה לחבק. את מחבקת חזק
ולהרבה זמן, את מסננת שהתגעגעת נורא, את מציעה שניסע לאנשהו,
שנברח לקצת, ומהכל. אני חושב קצת ואז מסכים, אין סיבה שלא. את
צופה בי, מהופנטת בזמן שאני לוקח סט בגדים, משאיר פתק למשפחה
הישנה כל אחד בחדרו, לוקח סיגריות, ארנק, מפתחות ואנחנו זזים.
יורדים לאוטו, את קצת מופתעת מהספונטניות שלי. מתחילים לנסוע,
את שמה לב שעדיין לא דיברנו על יעד, שואלת אותי אם הכנרת נשמע
טוב, אני מסכים שכן, ומוסיף הערה על כך שהפעם האחרונה היה ממש
טוב. את מחייכת.

יוצאים מהעיר, דרך חשוכה, את מדליקה את האור הגבוה, בשעות האלה
כבר כמעט שאין תנועה. את מסתכלת עלי, מדמיינת איך הילדים שלנו
יראו, שואלת את דעתי, אני מגחך ואומר שככל שיהיו יותר דומים לך
יהיה יותר טוב. את מנסה להזכר בתקופות שונות בחיים שלך ומחליטה
שעכשיו אחת התקופות הטובות ביותר אם לא הטובה ביותר.

הפלאפון שלי מתחיל לצלצל, את שואלת מי מצלצל בשעה כזאת, אני
אומר כמראה טעות במספר. מכונית עוברת ממול, את משחקת עם הידית,
שמה לב שהנהג ממול ממשיך לסנוור, מנסה לסמן לו, אבל זה לא
עובד, את עולה עם האוטו על משהו כבד, ההגה חזק ממך, יש לו רצון
משלו, את מנסה לשלוט עליו אבל הנהג ממול עדיין מסנוור ואת לא
רואה כלום, את פשוט לא רואה כלום.