אתה מכיר את הימים הגרועים האלה? שאתה קם בבוקר וכלום לא מסתדר
לך?
אתה מאחר את ההסעה, מגיע לבית-ספר, מגלה שקיבלת 50 במבחן ויש
לך עוד שעתיים עם המורה השנואה עלייך.
אז כזה יום בדיוק זה היה.
הגעתי לבית-ספר, לכל הפרצופים הישנים והמוכרים. אמרתי שלום
לכולם, חיבוקים, נשיקות, התרגשות.
אחרי הכל את חלקם לא ראיתי כל חופש פסח.
הלכתי לכיוון הכיתה משתדלת לא להירדם בין צעד לצעד.
הגעתי לכיתה, הורדתי את התיק, והלכתי לישון.
ואז, זה נפל עליי.
אני לא מאמינה! איך יכולתי לשכוח,  היום זה היום-הולדת שלו!!!
מה אני יעשה עכשיו..? מאיפה אני ימצא תחליף? בטוח אף אחת
מהחברות שלי לא הביאה לו בלונים. אני אבודה. הוא לא ירצה לדבר
איתי יותר.
אני לא מאמינה ששכחתי את היום-הולדת של החבר שלי.
יש לי רק משהו אחד לעשות, לארגן לו איזה ברכה חמודה, ולפצות
אותו אחר כך.
כתבתי לו משהו חמוד, איך כיף לי איתו, ואני מקווה שנישאר הרבה
זמן ביחד, ושכלום לא ישתנה וכמובן-שיהיה לו יום-הולדת שמח,
ואני כבר אדאג לזה.
לקראת סוף השיעור, המכשפה הזאת התקרבה אליי, ולא שמתי לב.
היא הסתכלה על מה שאני עושה, ולקחה לי את זה! "לא, לא, לא, את
לא יכולה לקחת לי את זה. לחבר שלי יש היום יום-הולדת ולא הבאתי
לו כלום. את לא יכולה לעשות לי את זה!"
"דווקא כן!" היא אמרה לי. ציינתי כבר שהיא המורה השנואה עליי?
ככה המשכנו להתווכח עוד כמה דקות, והיא לא החזירה לי את
המכתב.
אם ככה, חשבתי, אני אלך לדבר עם המנהלת, ואני יסדר את העניין.
עוקפת סמכויות שכמותי.
הלכתי למנהלת, והגענו לפשרה, אני אתנצל בפני המורה, והיא תיתן
לי את המכתב.
התנצלתי, והיא נתנה לי את המכתב.
הלכתי אליו בהפסקה, הבאתי לו את המכתב, אמרתי לו "מזל טוב"
ונתתי  לא נשיקה קטנה.
הוא חייך, קרא את המכתב, אמר תודה רבה ונתן לי נשיקה, ואז אחד
החברים שלו קרא לו מבחוץ, הוא הסתכל עליי, כמו מחכה לאישור.
לכל בן אדם בחיים מגיע לשמוח ביום הולדת שלו, אז נתתי לו אישור
ללכת.
הוא הלך ואני נשארתי בכיתה.
הלכתי לכיוון החדר מורים, מכיוון שהייתי צריכה להגיד משהו
למורה שלי למדעים.
בדיוק באתי לדפוק בדלת, ששמעתי צעקה מהחדר מורים.
הקשבתי לשיחה: "אני נשבעת לך, שאם עוד פעם אחת אתה תעיז לגעת
בי בניגוד לרצוני, אני ידאג שכל הבית-ספר יידע על זה. נמאס לי
כבר ממך!".
זאת הייתה המורה למדעים. ואז שמעתי עוד קול, דיי חלש יחסית
לטונים שהיא דיברה, "את יכולה ללכת ולספר לכולם. אף אחד לא
יאמין לך. למי יאמינו, למורה החדשה והלא כל כך מנוסה, או למורה
הוותיק שמלמד פה כבר 13 שנים?" זה היה המורה למתמטיקה.
שמעתי צעדים מתקרבים לכיווני, ברחתי משם מהר.
המורה למדעים יצאה מהחדר, היא נראתה קצת עצבנית. חשבתי מה
לעשות, לסתום את הפה, או להגיד משהו? החלטתי שעדיף לסתום.
למחרת בבית הספר, יצאתי החוצה, ומי הייתה המורה התורנית? נכון,
המורה למדעים. היססתי קצת אם לגשת אליה או לא, בסוף החלטתי
שאני אלך לדבר איתה.
סיפרתי לה ששמעתי את השיחה בלי כוונה, ואמרתי לה שאם היא רוצה
אנחנו יכולות ללכת שתינו ולדבר עם המנהלת. לשתינו יאמינו.
אבל, היא אמרה לי "לא תודה, אני יסתדר לבד". רק רציתי
לעזור...
אם ככה היא רוצה, אז לא אכפת לי, אני הרי לא נפגעתי מזה. אני
רק מקווה שהוא לא יתחיל להטריד נערות.
עברו בערך חודשיים וכבר שכחתי מכל העניין. שוב, אותו סיפור
ניגשתי לחדר מורים, הפעם לא דפקתי בדלת, לא יודעת מה קרה לי,
ישר נכנסתי, וראיתי משהו שלא הייתי צריכה לראות.
הם שכחו לנעול את החדר. המורה נהיה אדום ואני ביקשתי סליחה,
ויצאתי משם מהר. איזה קריזה.
למחרת, בשיעור מתמטיקה, המורה ביקש שאני אגש אליו בסוף השיעור.

נגמר השיעור, ניגשתי אליו. הוא אמר לי שהוא נשבע לי שאם אני רק
יוציא מילה למישהו, הוא כבר ידאג שירדו לי הציונים. והוא יכול,
ואני יודעת שהוא יכול.
שתקתי. לא היה לי מה להגיד. פעם ראשונה בחיים שלי שאין לי מה
להגיד.
פחדתי ממנו. הנהנתי בראש ויצאתי מהכיתה.
החלטתי שאני לא ישתוק, כי בסוף ההטרדה הזאת יכולה להגיע גם
אליי, וכל עוד אני יכולה להפסיק את זה, אני יפסיק את זה,
ומצידי  שירדו לי כל הציונים, שלא יהיו לי ציונים בכלל. אבל
הוא לא ימשיך.
הלכתי למנהלת, סיפרתי לה הכל. היא שתקה, לא ידעה אם להאמין לי
או לא, אבל יש לה ניסיון איתי, היא יודעת שאני לא שקרנית.
אני אמרתי את שלי, אמרתי לה שהיא גם יכולה לשאול את המורה
למדעים אם היא לא מאמינה לי, ויצאתי משם.
שכל העניין התפרסם בבית-ספר, וכולם ראו שצדקתי, כמה בנות אמרו
שהוא גם ניסה להטריד אותן, ולפעמים גם הצליח. הייתי גאה
בעצמי.
אחרי חודש, המורה כבר היה מפוטר, לא היה לו עוד סיכוי לעבוד
במשרד החינוך בכלל, ו...אני לא יודעת אם תבעו אותו.
אם לא הייתי אני, כל הסיפור היה ממשיך, ואולי זה גם היה מגיע
לאונס.
מזל שיש אותי.